עובדי בניין פלסטינים גודשים את מחסום 300 בבית לחם בחמש לפנות בוקר, בדרכם לעבור את החומה הממשית והמטפורית החוצצת בין הגדה המערבית לישראל. יום העבודה שלהם ארוך: רבים מהם יוצאים מביתם בין השעה שתיים לארבע לפנות בוקר, וחוזרים רק בשעת לילה מאוחרת. הירקות הטריים, הפיתה וכוסות הקפה שיצרכו בדרך ובמקום העבודה הם יותר מדלק ש"מחזיק" אותם בשעות העבודה – הם גם מספקים להם תחושת קהילה ובית.
140,000 פלסטינים נרשמו בשנה האחרונה לעבוד באופן חוקי בישראל, ועוד 40,000 מועסקים בהתנחלויות בגדה המערבית; רובם עובדים בבניין. לפי ההערכה, כ-40,000 פלסטינים נוספים נכנסו לישראל באופן בלתי חוקי למטרות עבודה, כשהם חיים בפחד מתמיד מפני מעצר וכליאה.
כל העובדים האלה, חוקיים ובלתי חוקיים, מסכנים את חייהם מתוך שאיפה לפרנס את משפחותיהם, ומודעים לכך שתנועותיהם נתונות למעקב ולפיקוח מתמידים. לרובם זכויות מוגבלות: הם יודעים שיקבלו שכר יומי במקום משכורת, ושבמקרה של פציעה או אפילו מוות באתר הבנייה לא יהיו זכאים לכל פיצוי.
היציאה של עובדים פלסטיניים לעבודה בערים הגדולות היא תופעה חדשה יחסית. לפני שנות העשרים של המאה הקודמת עבדו רוב הפלסטינים כפלאחים; רוב הפועלים בערים כמו יפו, חיפה וירושלים באו ממדינות ערביות שכנות. אובדן האדמות והערים הפלסטיניות ב-1948 הביא איתו צמצום בהזדמנויות התעסוקתיות. המצב החל להשתנות ב-1967, והאינתיפאדה הראשונה (1987-1993) הייתה נקודת מפנה שהביאה לעלייה ניכרת במספר עובדי הבניין הפלסטינים בישראל. אלא שהנסיבות הקשות והשינויים הבלתי פוסקים בתקנות כופים על העובדים הללו מאבק הישרדותי למילוי צרכיהם הבסיסיים.
עוד לפני צאתם מהבית, הם אורזים מעט חפצים ליום שלפניהם: ככל שהתיק קטן יותר, כך יהיה החיפוש של משמר הגבול קצר יותר. הצמצום חיוני עוד יותר לאלה שחוצים את הגבול באופן לא חוקי, כיוון שעליהם להיות מוכנים לרוץ ולהימלט במקרה שיתקלו בסיור. עם זאת, לאוכל תמיד יש מקום חשוב, כפי שכותבת האדריכלית והסופרת בת הגדה המערבית סאוד אמירי ב- Nothing to Lose but Your Life: An 18-Hour Journey with Murad ("בלי שום דבר לאבד חוץ מאת החיים: מסע בן 18 שעות עם מוראד").
אמירי מתחפשת לגבר ומלווה את הגנן שלה, מוראד, במסעו הלא חוקי מרמאללה לאתר הבנייה בפתח תקווה. בספרה, אחת העדויות הנשיות הבודדות למסע כזה, היא מספרת על האכילה בדרך ואף משתתפת בה: ניחוח כוס התה שמציע להם נהג הוואן כשהם מחכים, זמן ארוחת הבוקר הקבוע, והנוהג להביא בדיוק את כמות המזון הדרושה למשך השהות.
מעבר לגבול, פלאפל וחומוס הופכים למאבק על זהות
רבים מניחים שעובדים פלסטיניים אוכלים אוכל זול שמזכיר להם את הבית, כמו פלאפל או חומוס, באחת המסעדות הקרובות למקום עבודתם. למעשה, נדיר לראות עובדי בניין פלסטינים מסתובבים ברחוב הישראלי או צורכים מוצרים ושירותים בשוק. מלבד המחירים היקרים, הפועלים אינם חשים בנוח במרחב וחוששים מהטרדה, כך שהם מעדיפים להישאר במקום העבודה.
אלעלי, נגר פלסטיני מהגדה המערבית שהסכים לדבר איתי אך ביקש שאסתפק בשמו הפרטי, הסביר בחיוך: "אם אני קונה פיתה עם פלאפל בבית בשני שקלים, למה לי לשלם 18 שקלים בישראל?" העובדה שהפלסטינים אינם יכולים להרשות לעצמם אוכל מהתרבות שלהם בתרבות אחרת אירונית במיוחד.
אלעלי ממשיך: "לרוב אנחנו לוקחים איתנו לחם, שימורים וירקות עונתיים. קפה ערבי הוא חשוב מאוד, אז אנחנו תמיד לוקחים פינג'אן." לרוב, העובדים מוציאים בין 7 ל-28 שקלים על ארוחה או שתיים ביום, ודואגים שאלה יכילו כמות מאוזנת של חלבונים, סיבים, ויטמינים ופחמימות.
משיחות עם עובדי בניין ומהתבוננות ארוכת שנים עולה כי פלסטינים מרגישים שיצאו ממה שהם מגדירים כ"בית" ברגע שהם חוצים את הגבול. ניתן לראות זאת בעסקים שקמו משני צידי המחסומים: במחסום 300 הוחלפו עסקים ששירתו בעבר תיירים בדוכני פלאפל ושווארמה המציעים את מרכולתם לפועלי הבניין בדרך למחסום או בחזרה הביתה. בדוכנים ובעגלות שברחוב מוכרים מים, קפה, תה וחטיפים עונתיים כמו תירס או פול. היצע המזון משתנה בהתאם לשעות היום ולעונות השנה, כדי לספק את צורכי הלקוחות, אך כולם מציעים טעם של בית.
גם מנהגי האכילה שונים ממחסום למחסום. בכמה מחסומים נהוג להביא מזון מוכן מבית, ואילו באחרים רבים מחכים וקונים את ארוחת הצהריים מיד לאחר המעבר לשטח ישראל. אלאלי מסביר: "הרבה פעמים מעכבים אותנו במחסום בגלל האוכל שאנחנו מביאים איתנו, ולכן אנחנו מעדיפים לקנות אותו בסופרמרקט אחרי שאנחנו עוברים. מוכרים שם מוצרים פלסטיניים באותם מחירים כמו בבית לחם."
הארוחה המזוהה ביותר עם פועלים פלסטיניים כוללת פיתה, שמנת, מלפפון ועגבנייה, בתוספת קפה ותה. מרכיבים פופולריים נוספים הם שימורי טונה, נקניקי "סיניורה" פלסטיניים או שימורים אחרים עשירים בחלבונים.
תחושה של גלות בפנים
"בפנים", כמו שאחדים מהפלסטינים מכנים את התחום שבתוך הקו הירוק של 1948, מתעוררת תחושה של גלות בבית. לפיכך, אחת הסיבות לכך שעובדים נמנעים מלקנות ארוחת צהריים בשטח שמעבר לאזור הגבול, מלבד המחירים הגבוהים, היא הרצון ליצור בית רחוק מהבית בעזרת עולם של תרבות ושפה מוכרות; יש כוח רב לכיתוב הערבי על אריזות המזון שנרכש בחנויות במחסום, ולטעמים ולריחות של המאכלים המוכרים.
אלה עוזרים ליצור את מה שהסוציולוג פייר בורדייה מכנה הביטוס, שהוא מגדיר כ"מערכת סובייקטיבית, אך לא אינדיבידואלית של מבנים מופנמים, דפוסי תפיסה, המשגה ופעולה המשותפים לכל החברים בקבוצה או מעמד מסוים."
הבית הוא המקום שבו יש לאדם הדרגה הגבוהה ביותר של ידע מעשי, הוא מסביר, המקום שבו הוא יודע למה כל דבר משמש ומתי משתמשים בו. יותר מכול, זהו מרחב שאדם מזדהה עם תושביו ומרגיש שהם מזדהים איתו, מרחב שבו הוא יכול לצפות לקבל עזרה, לפחות מאנשים מסוימים כמו חברים או משפחה. חברים למשפחה, לחמולה או לכפר עוזרים זה לזה למצוא עבודה. הם חולקים אוכל בארוחת הצהריים, שותים יחד קפה, וחשוב מכול – חוצים יחד את הגבול באופן לא חוקי.
תחושת הקהילה חיונית לפועלים אלה ולביטחונם. באתרי הבנייה הם נוהגים לאכול בקבוצות קטנות, פעולה הגנתית מובנת במרחב שבו עובדים לא חוקיים חוששים ממעצר, וכל הפועלים מודעים לכך שהם עלולים לסבול מהטרדה.
אוכל מהגלות מקבל מקום בבית
בדומה לפלסטינים שחוזרים מגלות מעבר לים, גם הפועלים השבים מ"בפנים" מביאים לכפריהם רכיבים של תרבות אחרת, ובהם מוצרי צריכה ורמת חיים. אוכל הוא אחת הדוגמאות הבולטות לכך: שמנת וקפה עלית, למשל, נעשו מוצרי יסוד בבתים פלסטיניים רבים בגדה המערבית. תמיד תהיתי מדוע, עד ששמתי לב שהם נפוצים במשפחות ובכפרים שבהם רבים עובדים בבניין.
ילדיהם של הפועלים האלה ושל חבריהם צורכים חטיפים ישראליים כמו במבה וופלים וכן מיצי פירות ממותקים באופן יומיומי. עם זאת, המותגים שונים – בחמש עשרה השנים האחרונות נפתחו מפעלים בבעלות פלסטינית כדי לספק את הדרישה, והם מייצרים חטיפים ששמותיהם דומים לאלה הישראליים, אך במחיר זול יותר.
דוגמה הרת משמעות במיוחד היא ביסלי בטעם פלאפל. פלסטינים שנכנסים לעבוד בישראל אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש פלאפל מקומי, ואפילו בבית הם ובני משפחתם אוכלים יותר ביסלי פלאפל מאשר את המאכל המקורי. בגלל הכיבוש לא הייתה לנו הזדמנות לפתח או לעדכן את תרבות האוכל שלנו – ולכן אנו מייבאים אותה מהצד השני של החומה.
