אחד הדברים הבולטים שהתרחשו בראשית המלחמה הנוכחית הוא ההתגייסות להזנה. לאחר ה-7 באוקטובר שלל מסעדות הפכו לחמ"לים, מטבחיהן החלו להסעיד המונים, רבים-רבים התנדבו לסייע, לספק ולהוביל מצרכים ומנות, ואנשים עמדו בתור בתקווה לזכות לקלף תפוחי אדמה ולחתוך גזרים. ההתגייסות של הקהל הרחב והכניסה של מתנדבים רבים למטבח התרחשה באופן מאוד טבעי, כי אוכל הוא צורך חיוני. רק שבתוך כל ההתגייסות, משהו היה חסר; הארגון. העדרה של המדינה הורגש, בעיקר בתחומים כמו תכלול, אספקה, תכנון ושינוע. זו לא הייתה הפתעה, גם בימי שלום, אנחנו לוקים בתחום הביטחון התזונתי (משרד החקלאות מבקשים לחדד כי מבחינתם המונח שיש להשתמש בו הוא ביטחון מזון, המבטא נגישות פיזית, חברתית וכלכלית לכמות מספקת של מזון בריא ומזין, המתאים להעדפותיהם ולצורכיהם התזונתיים והתרבותיים, ומאפשר חיים פעילים ובריאים. לדברי המשרד, ביטחון תזונתי הוא מונח העוסק בערך קלורי חיוני לנפש) .
אם ביטחון תזונתי יהיה חלק מחובות המדינה ויתבטא במדיניות הבסיסית שלה באופן יומיומי, המערכת תפעל ותבצע את תפקידה גם בימי שלום וגם בימי מלחמה. המדינה יכולה לדאוג לאזרחיה בצורה מסודרת ושיטתית יותר מאשר כל התארגנות אזרחית, התלויה ברצונם הטוב של המתנדבים ואין לה תשתית יציבה שהמדינה יכולה לבנות. כשהמדינה נסוגה מהאחריות שלה לביטחון תזונתי בשגרה לכל אזרח – קשה לה לדאוג לו בעתות משבר.
למה צריך את המדינה?
מעבר לפעילות שלנו כפרטים, למדינה ומוסדותיה יש תפקיד מרכזי בשמירה על הביטחון התזונתי בשגרה ובמשבר. במהלך המלחמה, ניכר שהפעולות של כל אחד מאיתנו בקהילתו משפיעות. ההתנדבות והדאגה לזולת סיפקו מענה, ויחד עם זאת היה חסר הגוף המארגן והמתכלל. הגוף הזה צריך להיות המדינה שדואגת באמצעות מוסדותיה לביטחון התזונתי בכל עת. למנגנונים אלו יש דוגמאות רבות בעולם ואפשר ללמוד מהם.
בראש ובראשונה המדינה צריכה להקים גוף מוסמך שינהל את הדאגה לצרכים הבסיסיים של הביטחון התזונתי. בישראל ישנם על פי חוק גופים כאלה – בראשם הביטוח הלאומי והמועצה לביטחון תזונתי, אולם הם סובלים מירידה ביכולת הביצועיות שלהם כי אין להם את הכלים לבצע את תפקידם כראוי.
אחת הדרכים שהוכיחה את עצמה בעולם להתמודדות עם חוסר ביטחון תזונתי היא תכנית הזנה לאומית; האו״ם ממליץ לעבור לתכנית הזנה אוניברסלית, שבמסגרתה כל ילד במדינה יקבל ארוחה חמה במהלך כל ימות השבוע. ישראל רחוקה מאוד מהמצב הזה. בשנת 2021 היו יותר מ-665,000 ילדים שסבלו מחוסר ביטחון תזונתי, אבל בתוכנית ההזנה הלאומית, שאמורה לספק לכל ילד ארוחת צהריים חמה במסגרת החינוכית, יש רק 454,000 תלמידים. באופן דומה, קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי לא מספיקה לצרכיו הבסיסיים של קשיש. המועצה לביטחון תזונתי, שפועלת על פי חוק ואמורה לתכלל בשם המדינה את הפעולות לשמירה על הביטחון התזונתי של אזרחי ישראל, נטולת סמכויות לחלוטין. וכך, מדי שנה, הביטוח הלאומי מוציא דו"ח שאומר שיש יותר ויותר אנשים שסובלים מאי-ביטחון תזונתי (את הנתונים החלו למדוד באופן שיטתי משנת 2010).
בין היתר עולה מנתוני הביטוח הלאומי המתייחסים לאי ביטחון תזונתי, כי לאחר עלייה מתונה יחסית בשנים 2021-2016, שיעור הנפשות הבוגרות החיות באי-ביטחון תזונתי זינק בלמעלה מ-10% בשנים 2022-2021.
לאור נתונים אלו, חשוב לפעול, להסתכל קדימה ולחזק את המערכות שאמונות על הביטחון התזונתי מטעם המדינה.
מה בפועל צריך לעשות?
- לייצר מערכת הזנה לאומית אוניברסלית, במסגרתה כל ילד מקבל ארוחה מזינה במערכת החינוך. מערכות כאלה פעולות בעולם, בין היתר בארצות הברית, בנורווגיה וביפן. על פי המועצה לביטחון תזונתי, עלותה של מערכת כזו היא כשני מיליארד שקל בשנה.
- לחזק את מערך הרווחה גם ברמה הלאומית וגם ברמה המקומית כך שקצבת הזקנה תספיק לצרכים הבסיסיים של אדם מבוגר.
- לתת למועצה הלאומית לבטחון תזונתי סמכויות שיאפשרו לה לבצע את תפקידה מול משרדי הממשלה, ולבנות תשתית למערכת שתדע לפעול בשגרה ובחירום ולתמוך בכל האוכלוסיות שיזדקקו לביטחון תזונתי. כך, במשבר הבא, נגיע מוכנים יותר עם כלים לניהול ותפעול מצב החירום.