"יש לי שני כובעים. כובע של 'סמיר' שבו, ברמת המדיה החברתית, אני לא מתעסק בשום דבר פוליטי. בברלין, לעומת זאת, יש הרבה פוליטיקה". ג'ליל דביט, בן 42, מורגל בכובעים ובמורכבויות, הם חלק מובנה בזהות שלו – הוא מגדיר את עצמו כערבי פלסטיני, ישראלי, נוצרי וחילוני, ואותה מורכבות באה לידי ביטוי גם בבחירותיו המקצועיות: הוא מתגורר ברמלה, בעלים של מסעדת "סמיר" המשפחתית בעיר, המגישה אוכל פלסטיני מסורתי, והוא גם בעלי מסעדת "כנען" הטרנדית, הפועלת בשכונת פרנצלאואר ברג בברלין, עם שותפו עוז בן דוד, שם מוגש פיוז'ן יהודי-פלסטיני-גרמני.
"שם, בברלין, אנחנו מראים שאפשר אחרת. ראיינו אותנו למעלה מ-120 כתבים מכל העולם, אנחנו מראים שהצלחנו לעבור ביחד גם את ה-7 באוקטובר כי אנחנו שותפים המון שנים ואנחנו בוטחים אחד בשני. אנחנו יודעים שלא האנשים אחראים למצב, אלא המנהיגות שלנו".
מטבח, היסטוריה ותרבות
חיידק המסעדנות רץ במשפחת דביט קרוב למאה שנה והושפע מהמצב הגיאו-פוליטי באזור. סבו של ג'ליל, פאיק (אבו פוזי) דביט, פתח בשנת 1928 מסעדה ביפו, שפעלה עד לפרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936. לאחר שנאלץ לסגור את העסק, החל לעבוד כטבח שכיר בצבא הבריטי ועבר להתגורר ברמלה, וב-1942 פתח מסעדה ברחוב הראשי, שנקרא אז דרך יפו-ירושלים. המסעדה נסגרה ב-1948, אך בתום המלחמה נפתחה במיקומה הנוכחי; מבנה היסטורי לשימור בן 700 שנה, מהתקופה הממלוכית, בית אבן עם קשתות המזכיר מערה עתיקה ואפלולית. "אבא שלי, סמיר, התחיל לעבוד במסעדה בגיל 12, זה מה שהוא אהב לעשות בחיים: להאכיל ולארח. זה לא היה עבורו רק מקום לאוכל. הוא אהב לשתף בחיים האישיים והפוליטיים שלו, ובתור חבר במפלגה הקומוניסטית בקושי היה יכול לצאת מרמלה. אבל המסעדה שרדה למרות הכל. גם אני התחלתי לעבוד בה בגיל 12, כמוהו. כל האחים שלי עבדו במסעדה ואני הטיפש היחיד שנשארתי. זה התחום הכי קשה שיכול להיות".
ב"סמיר" מוגש אוכל פלסטיני קלאסי עם נגיעות אישיות: חומוס-פול, מסאבחה, טאבולה, בשרים על האש, תבשילים, ממולאים ועוד, לצד יין ובירות. ג'ליל דביט מתאר את המסעדה בשלוש מילים: מטבח, היסטוריה, תרבות. במסעדה מוצגים תיעוד היסטורי שלה וגם יצירות של אחיו, הפסל ניהאד דביט, שנפטר השנה מהתקף לב בגיל 56. "אנחנו מדברים הרבה על היסטוריה עם קבוצות שמגיעות במסגרת סיורים, ומקפידים על פלייליסט של מוזיקה ערבית אלטרנטיבית חדשה".
ג'ליל דביט גדל ברמלה כל חייו. בכיתה ג' עבר מבית ספר קתולי לבית ספר ממלכתי דובר עברית. מאז, רוב חבריו יהודים, מה שרק חיזק את הזהות שלו. "המשפחה שלי קומוניסטית ולא מאמינה. אנחנו יותר פלסטינים מאשר נוצרים ואני מרגיש יותר ערבי מאשר נוצרי. יש לי המון בני דודות ובני דודים פוליטיים וניהלנו הרבה ויכוחים על ערבים ופלסטינים. הם תמיד הניחו, שבגלל שלמדתי אצל יהודים אני לא גאה בהיותי ערבי, אבל להפך – זה חידד לי שאני גאה להיות ערבי, ישראלי, פלסטיני ונוצרי. אם אני לא פלסטיני – מה אני? אתם רוצים לשלול לי את ההגדרה העצמית?"
דביט מקפיד לדבר על אירועים היסטוריים בשנים בלבד. "אני מציין רק תאריכים ולא שמות, לא עצמאות או נכבה. ברגע שאנשים רוצים לבוא ולעשות דיון פוליטי אי אפשר להתייפייף, כי הדברים האמיתיים הם הדברים הכואבים. ישראלים אוהבים את הערבים כשהם בעד, ובקהילה הערבית ערבי שהוא בעד הוא מוקצה. אני לא שם ולא שם.
"כל החיים התמודדתי עם יהודים. עד לאחרונה, כשאמרו לי 'וואו, איזו עברית יפה, אתה ממש ישראלי!' הייתי מגיב: 'כן, כל החיים חייתי בין יהודים'. בשנתיים האחרונות התחלתי לענות: 'זה בגלל הכיבוש'. עובדתית, ולא כולם אוהבים את זה. בלי הומור שחור לא הייתי יכול להתמודד עם הגזענות שהיתה כלפי מגיל קטן ולהתמודד עם אנשים קיצוניים. אני עושה את זה רק במסעדה, פנים מול פנים, כי במדיה החברתית זה לא בשליטתך ואין דיון. במסעדה יש אנשים שכועסים ויש אנשים שאומרים 'וואו, לא חשבנו על זה'".
"מה-7 באוקטובר עד דצמבר לא פתחתי את 'סמיר'. היה מיותר לפתוח – לא היו אנשים ברחובות". מצד שני, זמן קצר אחרי פתיחת המסעדה מחדש פתח עסק נוסף, "דוקנט סמיר" (החנות של סמיר), מעדנייה המציעה יינות, בירות, גבינות ועראק מיוחד מירדן, לבנון ורמאללה. "אני בנאדם לא שפוי כל כך", הוא מעיד על עצמו, "כי איזה בנאדם שפוי יפתח עסק בזמן מלחמה? אני אוהב לנסות דברים מאתגרים ומאמין שהחנות תצליח. בני אדם זו חיה ששוכחת ומתרגלת. ועברנו מספיק בשביל לדעת שבסופו של דבר הכל יחזור – אם לא ככה, אז בצורה אחרת".
הוא מספר שלקוחות המסעדה מגיעים ברובם מחוץ לרמלה. "הרמלאים אמנם אוכלים במסעדות, אבל מעדיפים ללכת למסעדות אחרות, ואני לא כשר. מאז המלחמה יש ירידה בעבודה. אנשים לא רוצים לבוא כי הם מפחדים, ואחרי שהתחלתי לפתוח האנשים שכן הגיעו אלה הקליינטים הקבועים שבאו לתמוך ולעזור, כי הם יודעים שזו לא תקופה פשוטה".
"התחלתי לבכות כבר ב-7 באוקטובר"
במסעדה בברלין מוגש פיוז'ן, מטבח צמחוני-טבעוני ישראלי-פלסטיני בשילוב גרמני, למשל חומוס עם קרטופל פופר, לביבות תפוחי אדמה גרמניות. האידיליה בצלחת גלשה החוצה גם לספר משותף בגרמנית, שדביט ובן דוד שקדו עליו שנתיים לפני המלחמה, שכולל סיפורים ומתכונים. הספר יצא לחנויות ולאמזון בתאריך בעייתי, 15 באוקטובר 2023. "כשפרצה המלחמה רצינו לדחות והמו"ל לא הסכים, כי הכל יצא במכירה מוקדמת. הספר הפך לרב-מכר במשך שלושה חודשים באמזון גרמניה בתחום האוכל, ומכר אלפי עותקים.
"ביומיים הראשונים עוז השותף שלי היה על הפנים – הוא סגר את המסעדה, רצה להיכנס לעזה ולהשמיד את כולם, ובהמשך הבין ונרגע. כל חצי שעה התקשרתי אליו ודיברתי איתו, לפני שהתחילו לראות את הזוועות שבעזה. אני התחלתי לבכות כבר ב-7 באוקטובר כי הבנתי מה הולך לקרות בעזה.
"ואז החמאס אמרו שהם רוצים לעשות יום זעם. ודווקא ביום הזעם פתחנו מחדש בברלין וחזרנו לתפקד, וזה הראה שאנחנו נגד אלימות. אנחנו בעד שלום, הבנה וקבלת האחר. זה מה שאבא שלי לימד וחינך אותנו.
"אני כל הזמן חושב אם לעבור לברלין, אבל לא רוצה להיות ולהרגיש מהגר, אני מעדיף להיות פליט. עד שלא יצמידו לי אקדח לראש ויגידו 'תעוף מפה' כמו ב-1948, אין לי מה לצאת. העולם בכל מקום לא טוב, ואם אתה בנאדם שאכפת לו מהסביבה – תמצא את הפאקים בכל מקום".
"במהלך המלחמה נשיא גרמניה הזמין אותנו להגיע לשולחן עגול, לדבר על איך אפשר לעבוד ביחד. עוז תמיד אומר: 'אנחנו לא צריכים ללמוד לחיות ביחד, אנחנו צריכים להיזכר כיצד חיים ביחד'. היהודים והערבים חיו ביחד לאורך ההיסטוריה, אחד ליד השני, והיו תקופות יותר ופחות טובות ובעיקר היו תקופות טובות עם המוסלמים. מבחינה פוליטית, אני מקווה שיהיו זכויות לשני העמים ושיוכלו להתקיים זה לצד זה בדו-קיום, לא משנה באיזו קונסטלציה. אין ברירה אלא להכיר בכאב ובאסון האחד של שני".
"סמיר", מסעדתו של ג'ליל דביט, היא תחנה באחד הסיורים המוצעים במסגרת היוזמה "צועדות על קיבתן". המיזם מאפשר השתתפות ללא עלות במגוון סיורי אוכל ברחבי הארץ לבני ובנות זוג של המגויסים.ות בחזית. כחלק מההתמודדות הלאומית עם המלחמה, עלה מקרב בני ובנות זוג של משרתי המילואים ואנשי הקבע – הנושאים את נטל הבית לבדם – הצורך בפעילות הפוגה ופנאי בתקופה זו. במקביל, עקב ירידה בתיירות פנים וחוץ, תעשיית הסיורים הקולינריים נפגעה. היוזמה, אם כן, מבקשת לסייע לשתי קבוצות אלה ולכל עסקי האוכל העצמאיים, המהווים את עמוד השדרה של הסיורים הקולינריים השונים.