בית הרחק מהבית הרחק מהבית

חלל התערוכות של אסיף שואף לקדם את השיח הקולינרי המקומי באמצעות שיתופי פעולה בין אנשי אוכל לאמנים, אומנים וחוקרים מתחומים שונים. התערוכות המתחלפות חוקרות את הקשר בין אוכל להיסטוריה, אנתרופולוגיה, בוטניקה, חקלאות, אמנות ועוד.

התערוכה המוצגת כעת, "בית הרחק מהבית הרחק מהבית: מחווה למסעדות פועלים" (אוצרות: ליאורה רוזין ורונה זינגר), היא מחווה למסעדות פועלים, מוסד הולך ונעלם, שדרכו אנחנו בוחנים תמורות חברתיות ותרבותיות בחברה בישראל.

באזור תעשייה, בין מוסכים ובתי מלאכה, נמצאת מסעדה קטנה. בשעות הצהריים המוקדמות יסעדו בה כל פועלי הסביבה, ישׂבעו וירפו לרגע את גופם לפני שיחזרו לחלקו השני של יום העבודה.

במקום נמצא דלפק מרכזי ומאחוריו סירים ומגשים מהבילים. המנות יימזגו בנדיבות בתוך צלחות חצי עמוקות, לצד פרוסות לחם עבות לניגוב שאריות הרוטב. תפריט קבוע מתנוסס מעל ויטרינת האוכל. אם יהיה צורך בשינוי כלשהו הוא יתוקן בכתב יד. כשתיגמר התכולה בסירים, יסתיים היום והמסעדה תיסגר.

קירות המסעדה מחוּפּים קרמיקה עד גובה המותניים – כך קל יותר לנקות את הלכלוך שהצטבר. מעל, במיקום אסטרטגי, מעטרים את החלל תצלומי מפורסמים שסעדו במקום כאות לאיכות ולהצלחה, כתבות על אודות המסעדה, ברכות, תעודות, חמסות, שעון קיר ומאוורר. על השולחנות המצופים פורמייקה מוצבים מתקן לשליפת מפיות דקיקות עם הכיתוב "בתיאבון", מלחייה ופלפלייה. העוסקים במלאכה כולם בני אותה משפחה או לפחות נדמים לכאלו. הם מבשלים, מגישים, משוחחים עם הלקוחות ועושים את החשבון.

בסיס הלקוחות קבוע, התכונה רבה, התחושה פמיליארית, ולכולם עניין משותף אחד: שהסועדים והסועדות יצאו שבעים.

כך, ככל הנראה, נדמיין מסעדת פועלים מיתולוגית-קלאסית. הסמלים, המאפיינים, השפה והדינמיקות האנושיות – כל אלו מופיעים בתודעתנו באופן כמעט מיידי. ניחוחות מדומיינים עולים באפנו, ובלוטות הרוק כבר מתכוננות למנה.

ההיסטוריה מראה כי לא תמיד כך נראו מסעדות שנועדו להשביע את הפועל בארץ ישראל.

המסעדות הקואופרטיביות שהוקמו בשנות העשרים והשלושים היו גדולות והמוניות, בדומה לחדרי האוכל הקיבוציים, ונועדו לספק ארוחת צהריים משביעה לחלוצים היהודים. המסעדות הגישו מנות פשוטות במחיר צנוע – כגון שמנת חמוצה, חביתה, סלט ירקות ולפעמים כוס צוף לקינוח. התשלום נעשה באמצעות כרטיסיה, ובה בולים המאפשרים את רכישת הארוחות.

רוב הפועלים היו עולים שהגיעו לא מכבר מארצות מוצא שונות. האוכל הפשוט הזין את גופם ואת נפשם. הוא החליף את המטבח בביתם של הפועלים שנעדרו ממנו לטובת יום העבודה, ואולי יותר מכך הזכיר את הבית שעזבו כאשר עלו לארץ.

ממבט על קהל הלקוחות במסעדות הפועלים כיום אפשר להניח כי הן אינן מתבססות עוד על פועלים מקומיים, שכן מרביתם לא יכולים להרשות לעצמם לסעוד בהן על בסיס יומיומי. במקומם יושבים סועדים ממעמד בינוני-גבוה, שמגיעים למקום לצרוך חוויה אותנטית ולקבל מנת נוסטלגיה.

דמותו ומעמדו של הפועל השתנו בחלוף השנים: רוב הפועלים אינם יהודים אלא מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, ונוכחותם במרחב הקולינרי המקומי לא תמיד מורגשת. הפסקת הצהריים של פועלים אלו מעבודת הבניין או השדה מתרחשת על פי רוב באתר שבו הם עובדים.

מבחינה קולינרית האוכל של אותם פועלים כיום אומנם שונה, אך עצם שונותו היא במהותה הקו המקשר המצביע על מאפיינים דומים בין דרכי הסעדת הפועל במשך השנים. האוכל ממשיך להיות פשוט כדי שהפועל יכול לעמוד בו כלכלית, משביע כדי שיהיה בכוחו לשוב אל המשך עבודתו הקשה, ומחמם לב ומזכיר בתים רחוקים כדי שיוכל להתנחם בו.

דבר האוצרות: ליאורה רוזין ורונה זינגר

מסעדת פועלים בירושלים, 1950. צילום: בראונר טדי, לע"מ

גלגוליה של מסעדת הפועלים

מהקמת המטבחים השיתופיים שהאכילו את הציונים שעלו לארץ לפני קום המדינה ועד חדרי האוכל של עובדי גוגל והמסעדות האתניות בנווה שאנן: פרופסור ניר אביאלי מתחקה אחר השינויים שעברו מסעדות הפועלים בארץ. לחצו כאן לכתבה המלאה

כששוק מחנה יהודה הפך למסעדת פועלים אחת גדולה

העיתונאית וחוקרת האוכל הילה אלפרט חוזרת אל עשוריה הראשונים של מדינת ישראל ומקימה לתחייה את הימים בהם העולים שהגיעו בעיקר מארצות ערב, מילאו את השוק הירושלמי בסירים, ריחות ומטעמים שבישלו בעצמם עבור עצמם. לחצו כאן לכתבה המלאה

עזרא שרפלר בעזורה הירושלמית. מתוך אוסף התצלומים המשפחתי

איפה אוכלים נהגי המוניות?

בגט אינסופי שמתחיל בשניצל ונגמר בקציצות, דוכן נסתר על כביש ספר עם סוכך שמסתיר סירים עמוסי מטעמים וחלון קטנטן דרכו יוצאים מאפים אלוהיים. קובי רובין, הלוא הוא "המונה טועם", נהג מונית בעל כישרון מיוחד לאתר את בתי האוכל הכי משתלמים בדרכים, עם המלצות ל-8 מסעדות הפועלים האהובות עליו. לחצו כאן לכתבה המלאה

אחת מהמלצותיו של המונה טועם: קובה ב"מטבח של איריס". צילום: דרור עינב

מסעדות הפועלים שאתם ככל הנראה לא מכירים

קארה-קארה פיליפיני, פו וייטנאמי, באו צה סיני, כיסרא סודאני ואינג'ירה אריתראית – אלו רק חלק קטן מהמנות המופלאות שמוצעות במסעדות הפועלים הזרים בתל אביב. נעמה אליהו, המתמחה בסיורים בנווה שאנן, מביאה את סיפוריהם של תושבי השכונה דרך המסעדות האתניות הפועלות בה. לחצו כאן לכתבה המלאה

"מסתכלים על האוכל מאחורי הוויטרינה ואז מצביעים על המנות שרוצים. כמו בפיליפינים". צילום: נועם פריסמן

"מסעדה"

בתיעוד דוקומנטרי ממבט-על של שולחנות ומנות במסעדות פועלים שונות יוצר נדב הראל קולאז' מקומי, המכיל דגימות של מאפייני המסעדות. דרך התייחסות לתכולת הצלחת, ידי הסועד או הסועדת, מפת השולחן ומשך הארוחה נוצר ללא מילים הסיפור של מסעדות אלו (כמו גם של אחרות שאינן מתועדות).

התוצאה – שולחן ארוך וגדוש כל טוב בדומה לארוחת שישי משפחתית – מבליטה את החוויה האינטימית, החמימה ונטולת הגינונים של מסעדת פועלים טיפוסית.

נדב הראל

"הצלחת"

פרויקט הצלחת מציג את תגובותיהם של יוצרים ויוצרות מתחומי עיצוב שונים לאלמנטים או למאפיינים בולטים של מסעדות פועלים. התגובות, בדמות צלחת או סט צלחות, הן תוצר של התבוננות על המזון המוגש על צלחות אלו בדרך כלל במסעדות פועלים. לצד זאת הן גם מתייחסות למעמדו של הפועל, למקומן של המסעדות בתרבות כיום, לסיפורן ההיסטורי, למאפייניהן החזותיים ועוד.

שלום "בעלהבית" מאת שאול כהן
אחד המאפיינים של מסעדת פועלים הוא הקיר שבו בעל המסעדה מציג לראווה תצלומים שלו עם ידועני עבר והווה, שביקרו במקום במהלך השנים. בעבודה זו התצלום של בעל הבית עם בעל השם מתגלה בתחתית הצלחת עם כל ניגוב שעושה בה המבקר. הצלחת היא תבליט שנוצר באמצעות הדפסת תלת-ממד.
הפינה הקטנה מאת בלה קמינסקי
מקומות שונים שנחרטו בזיכרון שימשו מקור השראה לאיורים שעל הצלחות, ובהם הפינה של פנחס ורוזה. פנחס עלה מרומניה ורוזה עלתה מאוזבקיסטן. רוזה חיבקה והעמיסה כל טוב לכל אחד שנכנס למסעדה כאילו היה הילד שלה, ופנחס היה מדבר עם העיניים. במסעדה היו שישה שולחנות ודלפק. מפות השולחן היו מיושרות "פלס", הסכו"ם נצנץ, הכיסאות הזמינו לשבת והאוכל דיבר בכל השפות.
מסעדה משפחתית עם אוכל של בית מאת נעה ריץ'
בניסיון לאפיין מסעדת פועלים "אותנטית" דרך מנועי חיפוש וחוויה אישית, מתגלה בליל של סגנונות, קולאז’ של תרבויות, קריקטורה של סטריאוטיפים המייצגים עממיות, עושר מדומיין, חפצים מתועשים וסמנטיקה מעורבבת בתארי מלוכה ובקשרי דם. כל אלו נאספים לתבנית של שייכות ולמרחב מוּכר שאנחנו מרגישים בו "בבית".
מָנה אַחַת אַפַּיִים מאת איתן אלוא
לאכול או לא לאכול? שקשוקה של מיתוסים ואיסורים סביב אוכל מתכנסים לסלט של מחשבות בראשו של הדורש לספק את יצרו. הן מפורקות ומוגשות על צלחת מאוירת בהשראת מפות השעוונית המוגזמות – אחיזת עיניים נהדרת לשקר שאנו חיים בו.
ללא שם מאת תום מלניק
צורות עץ בסיסיות, בצבעוניות נקייה, יוצרות הפשטה של מנה במסעדת פועלים. הן מסמלות את הפשטוּת ואת חוסר המאמץ, כמו גם את רכיבי האוכל הבסיסיים המונחים באופן בלתי פורמלי על צלחות עמוסות.
איקונות מאת ניל כהן
ללא ספיישלים עונתיים, אינטרפרטציות אקזוטיות וכוכבי מישלן, מסעדות הפועלים מתהדרות בקירות של מפורסמים המשקפים את איכות המוסד ואת מרכולתו באמצעות סמלי סטטוס אנושיים, שמפיגים את אפרוריות היום-יום בהילת תהילתם. עבודה זו בוחרת לציין את התופעה המרתקת של קירות ידוענים במסעדות פועלים דרך הצגה של מבחר תצלומים שנאספו מהמסעדות.
29.12 שקלים מאת דב גנשרוא
שכר המינימום בישראל עומד על 29.12 ש"ח. פועל המשתכר כך ודאי אינו יכול להרשות לעצמו מנה במסעדת פועלים. אם לא יוכל לשלם על המנה, אז אולי רק על הצלחת? ביצירה זו כל צלחת היא ייצוג של שעת עבודה של פועל בישראל בשנת 2022. הצלחת העגולה, כשעון על קיר המפעל, מודדת דקות ושקלים. עבודה תמורת תזונה, שעת עבודה תמורת צלחת. אפילו צלחות לא נבראו שוות – יש יקרות יותר, יש יקרות פחות. אך שעה היא שעה. כמה צלחות, או חלקית הצלחת, נכנסות בשעת עבודה של פועל בשכר מינימום?
גבולות השובע וטרנספורמציה של צלחת מאת דורית פרוביזור
תחושת השפע המוּכרת במסעדות הפועלים מעמידה את יכולת האכילה של הסועד והסועדת במבחן ומאתגרת את גבולות השובע, שהרי על פי רוב הצלחות העמוסות לא יישארו ריקות.
סדרה זו בוחנת את גבולות הצלחת ויוצרת גבול חדש באמצעות שימוש בחימר בשני גוונים. החיבורים אינם מוסתרים, בדומה לאסתטיקה הלא מתנצלת הקיימת במסעדות.
צלחת סבתא מאת מתן ולרשטיין
מסעדות פועלים מגישות על פי רוב אוכל ביתי, מבושל ועשיר בתבלינים וטעמים מסורתיים, הצפויים לספק לסועד תחושה שאכל בביתו.
האוכל מוגש בדרך כלל בכלי קרמיקה או זכוכית פשוטים, ועליהם עיטורים קלאסיים שהגיעו מאירופה. הצלחות המוצגות הן וריאציה על צלחות זכוכית מוּכרות עם עיטור בולט בתחתיתן.
תמונה שלמה וחדשה תתקבל כאשר האוכל יימזג וימלא את החריצים בצבעו העסיסי.
קדחת בצלחת מאת חיים פרנס
"ארוחת פועלים" הייתה במקורה ביטוי המתאר מזון בסיסי, שנבדק ונוסה והגיע לדרגת הצלחה כבירה תוך התחבבות על סועדים וסועדות (כאלו שעמל יומם בנה מדינה והניע כלכלה ותעשייה). היא הפכה לביטוי השגור על שפתי בטלנים לבני צווארונים, בצאתם להפוגה חיוורת מעמל יומם הבלתי מיוזע – ללא בגדי עבודה מטונפים וכתמי זיעה מכובדים.
סדרת צלחות פועלים של שושקה אנגלמייר מאת זאב אנגלמייר
צלחות שנוצרו בהשראת כרזות תעמולה רוסיות, סיניות וישראליות, כתגובה לסיסמאות פרסומת משנות החמישים. קלישאות כגון "פועלי כל העולם, התאחדו" הופכות ל"בכפר ובקיבוץ איכלו כבד קצוץ". הדימויים על גבי הצלחות הם קולאז'ים המורכבים מחומרים שלקוחים מתוך אנציקלופדיות ישנות, פרסומים ודימויים תקופתיים. כל צלחת מיועדת למאכל שהוגש במסעדות פועלים: כבד קצוץ, קרפיון ממולא, שניצל, סביח, מקרוני, טחינה וסלט עגבניות.
מערום מאת ענת ורשבסקי
ערימה אינסופית של צלחות, צלוחיות, קערות וכלי אוכל נוספים, ובה מסתתרים ונגלים דימויים וסמלים שונים, המספרים סיפור מסתורי ומוזר של מסעדת פועלים. הפרויקט הוא עבודת קולאז׳, המורכבת משכבות רבות של ציורים על גבי קרטונים וניירות שצבועים ומטופלים בטכניקות שונות.
מסעדת הצווארון הכחול מאת ניב תשבי
צלחת ממותגת למסעדת פועלים מדומיינת. אישה עם סינר, האוחזת בקדירת בישול, מייצגת מטבח ביתי שבו הכנת הבישול בכמויות גדולות מתבצעת על ידי טבחית (ולא שף). הצבע הכחול, בשילוב המסגרת המעוטרת על גבי הרקע הלבן, מאזכרים את הקרמיקה של דלפט – ניכוס שביצעה תרבות המערב לכלי פורצלן סיניים מהודרים. פעולת ה"מיתוג" למסעדת פועלים הולמת את רוח התקופה, שבה המסעדות ה"פשוטות" נאלצות ליישר קו ולמתג את עצמן, כאשר במקביל מסעדות היוקרה מתאמצות להשיג אותנטיות חמקמקה.
בתאבון מאת ענבר גור
פרויקט זה הוא הכלאה בין אחד האובייקטים המזוהים ביותר עם מסעדות פועלים – דיספנסר מפיות עם הכיתוב "בתיאבון" – לבין שיטת עיטור באמצעות הטבעה בספוג הקיימת בקדרות המסורתית. על פי רוב טכניקה זו מקושרת עם כלים זולים ו"כפריים" שהיו פופולריים בעיקר בבתי מלאכה קטנים ברחבי העולם. האלמנטים המעוטרים הם בדרך כלל בוטניים או אורנמנטליים. הכיתוב המפורק הופך לחותמת שבאמצעותה נוצר עיטור על גבי צלחת פורצלן.