זה סיפור על אוכל שמתחיל בחוסר יכולת לתפקד. מדינה צעירה בתקופת טלטלה מתקשה להאכיל את תושביה, ומהמשבר צצים ארגונים חדשים, נורמות חדשות ודרכים חדשות לחשוב על אוכל בתוך חסך ארגוני וממסדי. מתוך החסך, מגויסות תעשיות האוכל עבור המאמץ המלחמתי והלאומי וכך גם האזרחים, שהופכים לסוכנים פעילים בתמיכה בענף החקלאות על רקע שאלות הקשורות לתזונה ולהזנה.
אבל לא, זהו לא סיפורה של תעשיית האוכל הישראלית מאז ה-7 לאוקטובר, אלא הרקע לספרה החדש של ד״ר אראלה טהרלב בן-שחר, היסטוריונית של התזונה (האוניברסיטה הפתוחה), ״בתרווד כשפיה״ (הוצאת אפיק) שחושף חמישה פרקים מרכזיים בהיסטוריה של המלצות התזונה בישראל. ״זה לא ספר על אוכל במובן של קולינריה, אלא שיקוף של תקופה – סיפור ההיסטוריה של ישראל דרך ההתבוננות על המלצות האכילה״, כפי שמגדירה זו טהרלב בן-שחר בשיחה שערכנו עמה לרגל יציאת הספר. בתוך אותם השינויים, מעצבים ומושכים כוחות שונים את התזונה ואת תרבות האוכל הישראלית.
את הטלטלות והשינויים שעובר עולם האוכל היום על רקע המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר עוד קצת קשה להבין. בתוך הכאוס הכללי, שאלות על אוכל, תזונה והזנה שהיו בוערות בתחילת המלחמה הוסטו הצידה, ובטח ובטח שאלות מורכבות יותר על יחסי כוח סמויים, מגדר ומעמד. בעודנו עוד חיים ביתר שאת את המלחמה והשלכותיה, ספרה של טהרלב בן-שחר מספק הזדמנות ללמוד מההיסטוריה הקצרה של המדינה על סוגיות שונות כמו, איזה תפקיד שיחקו תעשיות האוכל והתזונה על רקע חוסר יציבות? מה תפקידן של קטגוריות מעמד, לאום ומגדר במשחק המורכב של בניית זהות לאומית? ומה בין אוכל, מלחמה ושלום?
נועה ברגר: נתחיל מהסוף – במבט ראשון, נדמה שהספר שלך יוצא בעיתוי רלוונטי. תקופת משבר וחוסר יציבות שלטונית. מהם כמה מקווי הדמיון והשוני שעולים בין ״אז״ להיום?
אראלה טהרלב בן-שחר: ״הספר שלי סוקר את התקופה שבין שנות ה-20 לשנות ה-80, תקופה שבה החברה הישראלית הפכה להיות מחברה יישובית לאזרחית יותר, מחברה מגויסת לחברה אינדיבידואלית יותר. גם אז, בתקופת היישוב, וגם היום יש תחושה של וואקום שמתמלא על ידי הפרטים, אבל בהקשרים שונים. אז, הוואקום הוא על רקע היעדרה של מדינה, והיום – על רקע קיומה של מדינה. צריך לזכור שבתקופת היישוב לא היה מיסוי, לא היה מכס ולא הייתה דרך לנהל את הפעילות הצרכנית והחקלאית. הכל היה מבוסס על אנשים כי אין מדינה. יצרו חוקים בלי מוסד מחוקק, הפעילות הצרכנית הוסדרה ללא הכלים של המדינה. כיום, יש כמובן מדינה אבל האזרחים מרגישים במצב של העדרה. במקום תהליך של בנייה של מדינה, יש תחושה של התפוררות המדינה״.
וכפי שאת מתארת בספר, אל תוך הוואקום הזה נכנסים לא רק הפרטים, אלא גם שורה של סוכנים שמנסים להכתיב לציבור הישראלי החדש מה נכון לאכול (המלצות תזונה) ומה צריך לרכוש (קמפיינים של ״תוצרת הארץ״).
״נכון. הספר עוקב אחר המלצות התזונה האלה. [האוכל שעליו ממליצים] הוא אוכל ״בסיסי״, אפילו ״מגעיל״ לפעמים: אבקת ביצים, דיאטות של אלף קלוריות, סוכרזית, ובמקרה הטוב – גמבה וגבינה. וההתחקות אחר המאכלים עליה מובילה כל פעם לפרשייה עשירה אחרת.״
מה למשל?
״היבט חשוב שעולה לכל אורך הספר הוא ההיבט המגדרי. נשים, כמזינות של משפחות, של ילדים, ודרכן של הציבור, הן היעד המרכזי להמלצות האלה, וצריכות לשלם את המחיר – להתגמש ולהשתנות. עם הזמן, ההמלצות האלה נוגעות גם לגופן, דרך משטור הולך וגובר בדמות דיאטות. מהצד השני, נשים מעורבות מאוד ובאופן פעיל בניסוח של ההמלצות ובניסיון לברוא לעצמן מקום בחברה דרך האוכל, שמשמש אותן ככלי. לאורך הספר מתגלה סיפור אחר, על נשים יצרניות שמשתמשות בכוח שלהן כמבשלות בשביל לשנות את מאזן הכוחות. יש בספר טור משנות ה30 – אני חושבת שהוא פרודי – של אישה שכותבת ״איך עזבתי את הארץ שממנה באתי, שם היו הולכים אחרי ברחוב, וכאן הולכים אחרי מרגלים של המוסדות – לראות מה קניתי ואם הלכתי לקנות אצל ערבים ואומרים לי מה לאכול – אני כל כך מצטערת שבאתי הנה״.
זאת אומרת שיצירת המשטר התזונתי, עוברת דרך האישי והרגשי?
״כן, בתקופת הקמת המדינה, עבר המשטור דרך אשמה אישית, מתוך הנחה שאפשר ומותר ואף צריך להגיד לאנשים (ובעיקר לנשים) מה לעשות באוכל, בבישול ובאכילה. בתקופת היישוב אחד הכלים הכי גדולים שהיו למוסדות היישוב היה מדריכים – תעמולה אישית. לא היה מכס, לא מיסים, לא הייתה למעשה מדינה, אז אי אפשר היה לתמוך בתעשיה אלא בשחקנים פרטיים. במובן הזה, זה גלגול מעניין. היום, הפוליטיקה נהייתה מאוד מבוזרת. אנשים מרגישים שהם ישנו את העולם באמצעות התנהגויות מאוד אינטימיות: מה הם יאכלו, באילו תחבושות היגייניות ישתמשו. הגוף נהיה ביטוי לפעילות פוליטית. וזה נדמה לנו מאוד חדש.״
וגם דרך מדע ומדיניות?
״כן, סיפור האוכל בתקופת הצנע הוא גם סיפור של הישענות על מדע. היצירה של תפריט מכוון מלמעלה של אומה נשענת מאוד על מדע, כי קשה מאוד לרתום אנשים לכך שיאמרו להם מה לאכול ללא התערבות של המדע שהמדינה עונה לאזרחים על כל צרכיהם התזונתיים. בן-גוריון התחייב לכך שמדענים ערבים לבניית תפריט הצנע ושלא חסר בו כלום. אבל הבעיה הייתה שהמדענים היו ערבים לכמות החלבונים, הוויטמינים והקלוריות – לא לאוכל. ההבחנה בין אוכל כאוסף רכיביו הביו-כימיים לבין אוכל כאוסף של שילוב בין מרקמים ותרבויות מאוד מתחדדת.
הדבר הזה התבטא בשיח בין נשים לבין הממשלה. נשים אמרו לממשלה: ״טוב ויפה שהמזון הזה נכון מבחינה ביו-כימית, אבל הילדים לא אוכלים את זה. הם בתת-תזונה.״ כך נוצר למעשה מתח: בין הציבור שמביא ידע מהבית, מהמטבח, מתוך התבוננות, מתוך אכפתיות; לבין הציבור שיש לו את הכוח שמביא ידע מתוך התבוססות על ניתוחי מעבדה והזנה של עכברים. כדי להכריע את המתח הזה, אחד הכלים של הממשלה ושל סוכני הקיצוב היה להטיל את האחריות על נשים, להן נאמר 'האוכל ששלחנו לכן הוא בסדר גמור, אלה אתן שלא יודעות מה לעשות עם זה.'
וכאן נכנס גם הקשר המוצא. נגד נשים מזרחיות, בפרט, נטען שהן לא מבינות שההבדל היחיד בין אבקת ביצים לבין ביצה הוא המחיר והקליפה. ומי שלא מבינה זאת, לטענת אותם נציגי הממסד, היא אישה פרימיטיבית ומסורתית שאוהבת להקיש עם המזלג על הקליפה. אם היא הייתה יודעת לתכנן את הארוחות בהתאם לכמות הקלוריות והחלבונים אז הכל היה בסדר. אז הממסד האשים את הנשים המזרחיות שהן בורות ולא משכילות, וזו הסיבה המרכזית לכך שהילדים שלהן לא מוזנים כהלכה, וזה אחרי שבמהלך תקופת הצנע המעברות קיבלו אוכל מקולקל ובאופן משובש.״
מהסיפור הזה, ומהספר ככלל, עולה שסיפורם של האוכל והתזונה מספר סיפור של משטור – אבל גם של התנגדות. איפה נכנס האוכל בין מחאה למגויסות?
״הפרק על הסוכרזית, למשל, מראה איך נשים נכלאות בתוך כלוב של זהב – 'החיים הטובים'. הסוכרזית הגיעה לארץ בשנת 1958. היא נרתמה בישראל להרזיה, כלומר משטור של הגוף, וגם לאירוח ולשירות של האחר. דרכה עוצב תפקיד המארחת, בעלת הבית היפה שטורחת לעצב אותו ולהתקין בו ארוחות. אבל הסוכרזית הפכה לסמל לחיים הטובים ולשפע באופן מפתיע גם כיוון והיא הייתה אחד המוצרים שייצגו את הייבוא, את המאבק ברגולציה ואת ברית הצרכנים-יבואנים-סוחרים כנגד התכתיבים של הממשלה. בגלל שסוכרזית הייתה אחד ממוצרי הייבוא מכרו אותו כמו מוצר שמסמל את אמריקה, אפשרות חדשה למודרניות משוכללת שלא מעמיסה סוכר על הכל אלא גם 'שומרת'.
גם סיפור הדיאטות הוא סיפור של משטור ושל התנגדות. בתקופת הצנע כביכול לא היה מקום לדיאטות. אבל היו נשים שהמאוויים הכמוסים שלהן היו לעשות דיאטה. חלק ממה ששללו מהן היה החירות לבחור מה שהן רוצות. יש שרצו קציצות וקפה טוב, והיו כאלה שלא רצו לוותר על היכולת לשלוט בכמות הקלוריות שהן אוכלות, כי היה צריך לאכול מה שנתנו.
אז אחרי הגעתן של הדיאטות לישראל יש לנשים את החירות לעצב את עכוזן, הן יכולות להפסיק לאכול לחם שהיו חייבות לאכול בתקופת הצנע. אבל מאחורי הבחירה מסתתרת כפייה מטורללת של הרעבה עצמית. החברה הפכה כביכול ללא מגויסת אך למעשה היא מאוד מגויסת וממושטרת, פשוט בשם ערכים אחרים. במקביל להחמרה ולטרלול של שיח הדיאטות, גם שיח זכויות הנשים מתעצם. אחד האתרים המרכזיים שבהם שיח הדיאטה תפס תאוצה הוא בעיתון ״את״, שם היה טור בשם ״את מרזה״. אך מולו היה טור של פעילה פמיניסטית בשם מאשה פרידמן בשם ״שורפת חזיות״.
ומה עם היום? אחרי ה-7 באוקטובר ראינו תגובות שונות של תעשיית האוכל. למשל, התגייסות של מסעדנים להזין חיילים ומפונים. לצד השבחים על הסולידריות והנתינה בשעת משבר, עלו גם תהיות לגבי תפקידם של מיזמי ההזנה ב״שחרור״ הממשלה מאחריות.
״יש סוציולוגים שסוברים שכולנו משחקים את המשחק הקפיטליסטי כל הזמן, שהכל מנוכס תמיד על ידי התעשיה והגופים הגדולים שלה. אני לא נוטה לראות את זה ככה. כן, הפרטים ממלאים משימות שחלקן היו צריכות ליפול על המדינה. אבל יש בי גם משהו שמוקסם קצת מהרעיון שאנשים מעצבים את החיים הפרטיים שלהם ואת ההיבטים הכי אינטימיים כמו אכילה מתוך מטרות ורעיונות כלליים ואידיאולוגים וחברתיים. אוכל עמוס ברגשות כמו חמלה, סולידריות וגעגוע לא מהיום. זה דווקא מאוד מאפיין גם את תקופת היישוב: אוכל כסמל של שייכות, מאמץ לעשות את הדבר הנכון דרך האכילה. האוכל כבר אז מקפל בתוכו את האינסטינקטיבי והרגשי יחד עם הנדסת התנהגויות האכילה מלמעלה.״
ואם כבר מדברות על סולידריות, אל מול רגולוציה המקלה על הייבוא ומקשה על גידול מקומי, בעשורים האחרונים הפכה הקריאה ״לצרוך מקומי״ לאפנתית בקרב מעמד הביניים הגבוה, התחזקה במהלך תקופת הקורונה, ועוד יותר בתקופת המלחמה. אבל הקריאות לקניית ״תוצרת הארץ״ אינן חדשות. את מספרת על עידוד תוצרת הארץ מצד הממשלה מחד, לצד אדישות למצוקות תעשיית החקלאות המקומית, מאידך.
״הקנייה של תוצרת הארץ בתקופת היישוב הייתה אחת אחת הדרכים המרכזיות לחזק את המשק החקלאי. היא הייתה מאוד הדוקה והובלה בהמון מנגנונים – בין היתר מדורי מתכונים – שהורו ופיתו נשים לבשל ממה שצמח עכשיו, ממה שהיה בארגזים, להמנע מזריקת יבול, לפרנס את המשק ולעודד אותו.
לדוגמה, היה רגע שבו משק החלב ייצר יותר מדי חלב – וזה היה אחרי שנים שבהן ראשי ענף הרפת בארץ שקדו בנחישות ובהתמדה על הגדלת תעשיית החלב, בין היתר, וכפי שכותבת תמר נוביק, באמצעות יצירת פרה חדשה, דשנה ומניבה שתחליף את הפרה הערבית הרזה. אחת הסיבות ליוזמה של יצירת פרה מקומית שכזו, שוב על פי נוביק, הייתה הדימוי שהתקבע בראשי המתיישבים היהודים של הארץ כארץ זבת חלב שהניע את ראשי היישוב להחזיר עטרה ליושנה, ולהפוך את הארץ שוב, לכאורה, לארץ של פרות דשנות ומניבות. הרבה מאוד עבודה שנשענה על טכנולוגיה, פריון וידע רפואי הושקעה כדי 'לייצר' פרה שתשרוד באקלים המקומי אבל תהיה דומה לפרות האירופיות שהכירו המתיישבים בארצות מולדתם.
בסוף, יצרו איזה עגלות שנראו מבטיחות וכשהגיעו לפרקן הן אכן שפעו חלב. לכאורה זה היה סוף טוב, אלא מה, כשבחנו את הרכב החלב גילו שהוא רזה. כיוון שחלב נחשב אז ל'מזון-על', המצרך החיוני והספק של כל רכיבי התזונה שמבוגרים ועוד יותר מכך ילדים צריכים, ואף מזון שמשפר את המערכת החיסונית ומגן מפני תחלואה. נפתח אז דיון נוקב בין אנשי בריאות ותזונה – האם טוב לתת לילדים חלב רזה? אחד הטיעונים המרכזיים נגע לבריאות האומה. על פיו, בריאות האומה תלויה בכך שנשתה את החלב ונפרנס את החקלאים. כי אם לא נעשה זאת עכשיו, כשיבואו יותר מהגרים, או כשלא יהיה יבול – אנחנו נרעב. כלומר, במקום לשפוך את החלב או ״לייבש את הפרות״, נעודד ילדים לשתות חלב אפילו שהוא לא מותאם, כדי שיהיה לנו מה לשתות מחר. באופן הזה היישוב הכתיב את דפוסי האכילה על מנת לחזק את המשק ולבנות אותו.
עכשיו, אפשר להגיד שליבם של הממסד היה עם החקלאים. בגרסת 2024, לעומת זאת, המדינה לא הרבתה להתגייס כדי לתמוך בהם, ויותר מכך – גילתה אדישות ואפתיה לסיפור החקלאות המקומית ולא העמידה אותו על סדר היום. אף נשקלה התרת הייבוא שביטאה העדר מחשבה על הייצור המקומי, התנכרות לחקלאים, עקיפה וייבוש של החקלאות הישראלית – כך שכשנזדקק לה לא נוכל להעזר בה. ופה, שוב, נכנסו לתוך הוואקום אנשים פרטיים שלקחו על עצמם את רכישת תוצרת הארץ.
