"מה הופך בית לבית
ארבעה קירות?
תקרה?
רצפה?
רהיטים נאים?
ואולי
אני ואתה
ריח של אוכל
כלב נובח
כמה זאטוטים"
טלי פז
בשעות הצהריים עלה ריח נפלא של אוכל ביתי מהסירים שעמדו על הכיריים – קציצות עוף ברוטב אדום ומרק ירקות עשיר, שבתוכו צפו כדורי קובה סולת מבושלים. על השולחן ליד כבר המתינו סלט חצילים קלויים וירקות מוחמצים. את המאכלים הכינה פרחיה סבג מקריית שמונה, שמתגוררת מאז אוקטובר בבית מלון בתל אביב עם בתה ושתי נכדותיה בנות התשע, כשהגיעה להתארח במטבחה של חיה סלומון, צעירה תל אביבית שחיה בדירה שכורה בעיר, עם מטבח קטן אך מצויד היטב. המפגש, שהתקיים במסגרת המיזם של אסיף "סיר של בית הרחק מהבית", הוא אחד מני רבים שבהם הוזמנו מבשלות ומבשלים שפונו מבתיהם להתארח במטבחיהן של משפחות ברחבי הארץ.
ניכר היה בפרחיה שהיא נהנית מהאפשרות לבשל סוף-סוף אוכל של בית, מאכלים שהיתה רגילה להכין לבני משפחתה בחיי היומיום של פעם, לפני ה-7 באוקטובר. הדבר היחיד שהפריע לה היה גודל הסירים של חיה: "חבל שאין לך סירים גדולים יותר, הייתי יכולה להכין לך הרבה יותר מרק". זוהי נקודה מפתיעה, ששבה וחזרה על עצמה ברבים מהמפגשים שנערכו במסגרת המיזם – לעיתים קרובות הגיעו המבשלות למפגש בעיקר כדי שיתאפשר להן לבשל אוכל של בית, האכילה עצמה התגלתה כהרבה פחות חשובה ורבות מהן בחרו ואף התעקשו להעניק את רוב מה שהכינו למארחים, לשכנים או לצוות אסיף שליווה אותן. תופעה זו היא רק אחת ממספר תופעות המצביעות על כך שבישול וצריכה של אוכל ביתי בימי המלחמה קיבלו משמעויות נוספות ותפקידים שונים מאלו המיוחסים להם בדרך כלל. מורכב, כמובן, להתייחס להיבטים הרגשיים והתרבותיים של אוכל ושל בישול בזמן שמאות אלפי עקורות ועקורים בעזה חווים מחסור קשה במזון. אך במאמר זה, נתמקד בהשפעות המלחמה כפי שהן באות לידי ביטוי בישראל.
האנתרופולוגית מארי דאגלס דנה בתפקיד המרכזי של האוכל הביתי והארוחה המשפחתית בהגדרה וחשיפה של יחסי הכוחות במשפחה, ובתהליכי ההכלה וההדרה המסמלים את גבולות המשפחה והקהילה. בספרות המקצועית בתחומי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, במגוון מחקרים שנערכו בין היתר בבלגיה, באנגליה, בארצות הברית וגם בישראל כמו מחקרן של יסמין עינב אהרוני ודפנה הירש, מאופיין האוכל הביתי ככזה הכרוך בבישול והכנה מחומרי יסוד, מתוך אהבה ודאגה לסועדות ולסועדים הפוטנציאליים שהינם בני משפחה או חברים עימם מתקיים קשר אינטימי קרוב. הכנת האוכל הביתי נתפסת כחובה הורית, בדרך כלל אימהית, בסיסית ומקושרת לתחושות של נוסטלגיה. מעבר לתפקיד הפונקציונלי של הזנה, טעון האוכל הביתי בתפקידים רגשיים, הכוללים בימים כתיקונם את הצורך בהזנת בני המשפחה כחלק מביטוי לחוזק הקשר איתם והצורך ביצירה, שימור והעברה בין-דורית של הזהות המשפחתית. בהיבטים חברתיים ניתן להצביע, בין השאר, על חיזוק הקשר הפנים-משפחתי, חיזוק הקשר עם האחר באמצעות בישול ואכילה משותפים או להפך – הגדרת גבולות באמצעות שמירה על כללי בישול ואכילה ייחודיים של המשפחה.
כמו מושגי יסוד רבים שעד ה-7 באוקטובר נראו כמובנים מאליהם, כמו ביטחון אישי, הזכות לקיום שגרת חיים "נורמטיבית" או אחריות המדינה לשלום אזרחיה – גם אוכל ביתי מתקשר בימים אלו למשמעויות, תפקידים ופרקטיקות חדשים. במאמר זה, המבוסס על השתתפות פעילה בחלק מפעילויות הבישול שהולידה המלחמה ועל ראיונות ושיחות בלתי פורמליות עם עשרות מבשלות ומבשלים בחודשים האחרונים, אדון באותם חידושים.
מלחמת ה-7 באוקטובר הביאה עימה שלל מופעים חדשים ושונים של בישול וצריכה של אוכל ביתי, לאו דווקא במרחב הביתי ה"מסורתי". בשלב הראשון, בחודשי המלחמה הראשונים, תפסה את תשומת הלב בעיקר התופעה של הכנת אוכל לחיילות וחיילים על ידי בשלניות ובשלנים ביתיים. בהמשך, ככל שהמלחמה הלכה והתארכה, הופנתה תשומת הלב לאוכלוסיית המפונים והמפונות, כמי שנמנעת מהם הכנה ואכילה של אוכל ביתי. יוזמות רבות עסקו ביצירת מרחבים שיסייעו במתן מענה לצורך זה. כך, למשל: "תורנויות בישול" של מפונות ומפונים במטבחים של חלק מבתי המלון שאירחו אותם; פודטראק שאובזר כמטבח ביתי ומוקם בסמוך לאזור בתי המלון בים המלח, שבו יכלו משפחות מפונים למצוא מפלט רגעי ולבשל לעצמן ארוחה משפחתית; ומיזמים כמו זה של אסיף, "סיר של בית הרחק מהבית". אחד המאפיינים המשותפים לכל היוזמות הוא שהן נעשו על ידי מוסדות, ארגונים ואנשים פרטיים, בתהליכים שנבעו מהשטח, מלמטה-למעלה.
לכאורה נראים כל אותם מופעים שונים מאוד זה מזה, אך כולם חולקים שלושה הבדלים משותפים משמעותיים בהשוואה להכנה ואכילה של אוכל ביתי בימי שגרה. הבדל ראשון הוא קהל היעד עבורו מוכן האוכל. בשיחות שערכתי עם נשים שעסקו בהכנת אוכל לחיילות וחיילים, הן נטו בדרך כלל להתייחס אליהם כאל "הילדים שלנו, שצריך להאכיל" למרות שמעולם לא פגשו אותם, והדגישו שהאוכל שהן מכינות הוא בדיוק מה שהן מכינות לבני משפחתן הקרובים במהלך השבוע ובארוחות שישי. בדומה לכך, הפגינו הנשים שהשתתפו בפרויקט "סיר של בית הרחק מהבית" רצון עז להאכיל את משפחות המארחים ואנשי צוות אסיף שהשתתפו במפגשים. רצון שהיה חזק כל כך עד שבחלק מהמפגשים עברו המנות התאמות להעדפות או לאילוצים התזונתיים של המארחים, כמו הכנת מנה בשרית בגרסה צמחונית, שימוש בקמח נטול גלוטן ועוד. כך, אותן משפחות שהמבשלות קושרו אליהן באופן אקראי לחלוטין הפכו לחלק מקבוצת ההתייחסות הקרובה, שהמבשלת מרגישה שחובתה להאכיל.
הבדל נוסף שניתן להצביע עליו, הן בהקשר של המבשלות לחיילות וחיילים בתחילת המלחמה והן במיזם "סיר של בית הרחק מהבית" ובפרויקטים דומים לו, נגזר אמנם מהנסיבות בשטח, אך מהווה פריצת גבולות של הגדרת האוכל הביתי, והוא: הפריצה הפיזית של גבולות הבית. האוכל הביתי שמכינות המבשלות מאז פרוץ המלחמה אינו מיועד עוד בהכרח לצריכה בין קירות הבית, אלא מועבר להפצה ולצריכה באזורי השהייה של החיילים, בבתי המלון שבהם מתגוררות המבשלות או בבתים שבהם התארחו. קופסאות הפלסטיק שבהן נארז האוכל במקרים אלו מהוות עבור המבשלות אמצעי להרחבת גבולות הבית, או "קפסולות של בית" באמצעותן מצורפים אותם סועדים חדשים אל חיק המשפחה.
ההבדל השלישי הוא השינוי במשמעויות של עצם פעולת הבישול, שהפכה בתוך שבועות מועטים מפרוץ המלחמה לפעולה תרפויטית עבור המבשלות והמבשלים עצמם. אמנם בימים ובשבועות הראשונים נועדו ההתארגנויות למתן מענה על צורך פיזי של לוחמות ולוחמים שדיווחו שאינם מקבלים מספיק אוכל מהצבא, אך בהמשך הבינו המבשלות שהחיילים בשטח מקבלים בדרך כלל מספיק מזון, והבישול ומשלוח האוכל הפכו לאמצעי ליצירת קשר רגשי עם החיילים ובמקרים רבים לתהליך בעל תכונות תרפויטיות עבורן ברמה האישית – אם כדרך להסחת הדעת ואם כאמצעי להחזרת תחושת שליטה שנלקחה מהן בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. צורך זה היה חזק ומוכר עד כדי כך, שחיילים העידו על כך שבמקרים רבים קיבלו משלוחי אוכל ביתיים אף שלא באמת היו זקוקים להם מכיוון שהבינו עד כמה חשובה הנתינה למי שהכינו ושינעו אליהם את האוכל.
תפקיד דומה ניתן לזהות גם בחוויה שעוברות הנשים שביקשו להשתתף במיזם "סיר של בית הרחק מהבית". הנשים שהשתתפו בפרויקט אכן הכינו אוכל של בית. בדרך כלל אוכל הנתפס כפשוט, מחומרי גלם בסיסיים – שניצל, מטבוחה, סלט חצילים, קציצות עם פסטה ברוטב עגבניות, ספגטי עם נקניקיות, עוגת ביסקוויטים ועוד. לעיתים בחרו המבשלות להכין מה שהן הגדירו כ"ארוחה של יום שישי": דגים מרוקאיים, ירקות ממולאים, שקדי עגל ברוטב, פרגיות בתנור, חלות ועוגות של שבת. בניגוד לבחירות הקולינריות שנצמדו לרפרטואר הביתי המוכר, המוטיבציות לבישול היו שונות ונבעו יותר מצורך רגשי מאשר מהצורך הפיזי להאכיל ולאכול. כך, למשל, הכריזה מירי בן-סימון מקריית שמונה, המתגוררת יחד עם בעלה במלון תל אביבי מאז אוקטובר: "בכלל לא אכפת לי אם אני אוכלת את זה או לא, אני בעצמי בקושי אוכלת, אבל כל כך התגעגעתי לבשל!" ואילו שרונה דהן, שעזבה את ביתה בשדרות ב-7 באוקטובר וחיה מאז עם משפחתה בבית מלון בתל אביב, סיפרה: ״מאז השבת השחורה לא בישלתי לעצמי. למרות שכל בני המשפחה בטוחים וביחד, האוכל של הבית מאוד חסר לנו״. כך גם תמי מויאל, שהעידה כי "שבעים יום לא עשיתי את הדברים האלה. היום אני מרגישה הרבה יותר טוב".
המגוון הרחב והכמויות הגדולות שהכינו רובן, יחד עם הרצון לחלוק את מעשי ידיהן עם המארחות והמארחים, מעידים על הצורך העז שהיה להן לשוב ולהיות אלו שעוסקות בנתינה ובהזנה ולא רק אלו שמקבלות. בחירות ספציפיות של מאכלים והסיבות לבחירתם מעידים על כך שההחלטות נבעו במקרים רבים ממניעים רגשיים ולא תזונתיים. כך, למשל, עלי הגפן הממולאים שהכינה ולרי חן בגלל שהם מזכירים לה את הגפנים הגדלות אצלה בגינה בביתה שבצפון, או המרק שהכינה סיגל חאייק: "המרק של סבתא", מרק עדשים כתומות וגריסים שנבחר על ידי כל בני המשפחה לזכר הסבתא שנפטרה השנה.
במישור הפרטי, נראה כי המונח גסטרואמוטיביזם – שילוב של אוכל, רגש ותרפיה עצמית (שבו דנים במאמרם רפי גרוסגליק ויוליה לרנר) מיטיב יותר מכל לתאר את תפקידו של האוכל בקרב המבשלות והמבשלים, הן עבור אלו המבשלות עבור החיילים באזורי הכינוס ובעזה והן אלו המבשלות לעצמן ולבני משפחותיהן במסגרת "סיר של בית הרחק מהבית". בדומה למשתתפי התוכנית "מאסטר שף" שאותם בחנו גרוסגליק ולרנר, גם המבשלות בימי המלחמה "מגישות את עצמן על הצלחת", אך הפעם הדבר אינו נעשה במרחב הציבורי למטרות מסחריות ובידוריות, אלא במרחבים פרטיים ולצורך שרידותן הנפשית. הבישול וההאכלה שבהם הן עסוקות אמנם לא יחזירו אותן ואת בני משפחותיהן הביתה, לשם כך נדרשת היערכות יזומה מלמעלה-למטה שתעסוק במתן פתרונות ארוכי טווח למצב הנוכחי, אך הם לפחות מסייעים להן בשימור תחושה של שליטה ובאשרור שגרת יומן המוכרת מהבית. בראייה רחבה יותר – הרחבת גבולות האוכל הביתי היא אחד הביטויים בציבוריות הישראלית לצורך להבנות מחדש, מלמטה-למעלה, תחושות של ביתיות וביטחון אישי, שנפגעו קשות בקרב רבים מאזרחי המדינה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, ואולי אף לפני כן – במהלך תקופת המחאה כנגד המהפכה המשטרית ואינן מקבלות מענה בתהליכים המובנים מלמעלה-למטה. כפי שאמרה לי אחת מבנות שיחי שעסקה חודשים רבים בהכנת אוכל לחיילות וחיילים: "והלוואי שזה יחבר אותנו כמו בבישול, שכל אחד הוא מרכיב בפני עצמו ובסוף נהיה תבשיל אחד טעים".
אסייג ואומר כי מדובר בשלב זה במחשבות ראשוניות בלבד – אין ספק כי מערכת היחסים המורכבת בין אוכל, בית וחברה בישראל עברה ועוברת תהליכי שינוי, אך מוקדם עדיין לחזות כיצד תיראה מערכת יחסים זו בעתיד. המלחמה עדיין לא תמה, החטופות והחטופים, כמו גם עשרות אלפי המשפחות המפונות והחיילים עדיין לא שבו לבתיהם, והחברה הישראלית, כך נדמה, עוסקת בשלב זה באכילה והאכלה כפרקטיקה של נחמה רגשית לאור תחושת הטראומה שאנו חווים כפרטים וכחברה מאז ה-7 באוקטובר. רק מרחק הזמן יאפשר בחינה ולמידה מעמיקים של התפקידים החדשים שיקבלו אוכל ביתי בפרט ואוכל בכלל בקשר שבין אוכל, בית וחברה במדינה.