"את מי ניצחנו בחג שבועות?" שאלה בתו הקטנה של פרופ' ישי רוזן-צבי את אביה כשחזרה מן הגן. שאלתה הולידה את הספר שכתב אביה, "ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל". ובאמת, שבועות הוא חג שונה משאר החגים. לא התרחש בו אף נס או אירוע היסטורי, לא היה לו תאריך קבוע ולא ממש ברור למה אוכלים בו פשטידות ומאכלי חלב.
במקורו, שבועות הוא חג חקלאי שציין את פתיחת עונת קציר החיטה, המוצר החשוב ביותר בסל המזונות בעת העתיקה. "וחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים" מורה התורה (שמות לד כב). מן החיטה הכינו את הלחם – המאכל העיקרי של האדם בעת העתיקה שהפך שם גנרי למאפה עצמו, לאוכל בכלל, לפרנסה ולקיום. היום, כאשר רובנו מרוחקים מן החקלאות, כשחיטה מיובאת זמינה כל השנה ולחם הוא שם נרדף לפחמימות וגלוטן, איבד קציר החיטים מחשיבותו.
חג שבועות, הנקרא בתורה גם חג הביכורים, היה השני מבין שלושת הרגלים – חגי העלייה לרגל לירושלים. בתקופת המקרא הביאו ביכורים מכל ראשית פרי האדמה, אך חז"ל קבעו שביכורים מביאים רק משבעת המינים. ומכיוון שהפירות ברשימה – ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים – מבשילים רק בקיץ ובסתיו, הייתה החיטה היבול העיקרי שהובא למקדש בחג זה. את השאר הביאו המוני העם משבועות ועד סוכות.
ואיך חגגו את חגי הביכורים, פסח (ביכורי השעורה), שבועות (ביכורי החיטה) וסוכות (ביכורי הפירות)? שיירות עליזות מכל רחבי הארץ עלו בשלושת הרגלים לירושלים, הצועדים נושאים סלים בידיהם, שרים ומנגנים בחליל, ושור שקרניו מצופות זהב היה הולך לפניהם. כשהתקרבו לירושלים היו שולחים שליח להודיע על בואם, והכוהנים היו יוצאים לקראתם ומכניסים אותם לירושלים בכבוד רב, עד שהגיעו לבית המקדש. שם קראו את הקטע מספר דברים כו ה-י: "אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה… וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י ה'". בסיומו היו מפקידים את הטנא בידי הכוהנים שהניחו אותו בצד המזבח.
למרות חשיבות החיטה, דווקא קציר השעורים, העומר, היה הקציר החשוב מבין השניים. השעורה מבשילה ונקצרת בפסח ואילו החיטה מבשילה רק כחמישים יום מאוחר יותר, בשבועות. התורה אוסרת לאכול מן התבואה החדשה בכל צורה שהיא, "לחם, קלי וכרמל", עד הבאת מנחת העומר, מנחת השעורים, לבית המקדש. את מנחת העומר מצווה התורה לקצור ולהביא בחג הפסח – "מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת" (ויקרא כג יא). הוראה זו הייתה עילה למחלוקת חריפה בין הפרושים לצדוקים: מה פירוש ממחרת השבת? האם הכוונה למוצאי חג הפסח, כפי שטענו הפרושים (זרם חכמי ישראל, הפרוטו-רבנות של ימינו, שדגל בקיום הלכות התורה שבעל-פה), או שמא הכוונה למוצאי השבת שחלה בתוך חול המועד של פסח – לטענת הצדוקים (מעשירי העם ומשפחות הכוהנים הגדולים, שדגלו רק בקיום מצוות התורה שבכתב).
לבסוף, ניצחו הפרושים וטקס העומר נחוג במוצאי החג בשדה דרומי, סמוך להר הבית. אל השדה, מספרת המשנה, התאספו תושבי העיירות הסמוכות לירושלים והמתינו לשקיעת השמש. מששקעה שאלו הכוהנים את המוני העם שלוש פעמים: "בא השמש?" "במגל זה?" "אקצור?" והקהל היה עונה על כל שאלה "הין, הין הין" – שלוש פעמים, וכל זה כדי להוכיח לצדוקים מעל לכל צל של ספק שהעם תומך בפרושים.
לאחר שהניפו הכוהנים את העומר כמצוות התורה, הביאו אותו בקופות – סלים גדולים – לבית המקדש. שם קלו את הגרעינים באש, ייבשו, חבטו אותם במקלות להסרת הקליפות, ניפו בשלוש-עשרה נפות ולבסוף גרסו לגריסים והקריבו כמנחה לה'. התורה מבקשת גם מהמוני העם להביא לבית המקדש את מנחת הדגנים שלהם: "אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ" (ויקרא ב יד).
איך יודעים שבא אביב?
אביב במקרא הוא שלב ההבשלה הירוק והצעיר של הדגנים, שעל שמו נקראת העונה כולה. אביב, מסביר רש"י, נגזר מן המילה איב, צעיר, כמו, חלילה, מת באיבו. כרמל הוא שלב ההבשלה הראשון שבו אפשר להתחיל ולאכול מן הדגנים. השיבולים ירוקות-זהובות, הגרעינים כבר מלאים אבל עדיין לחים. אי אפשר להכין מהם קמח אבל אפשר לאכול אותם כך בשדה, או לקלות, לייבש ולהכין מהם גריסים. הקלייה משמרת את צבעם הירוק של הגרעינים, מרחיקה מהם חרקים ומעניקה להם טעם מעושן מיוחד. התורה באה לטובת החקלאי, שלא נדרש לחכות עד ההבשלה המלאה, ומתחשבת גם בשונות הגיאוגרפית; אם למשל ביריחו החיטה כבר הבשילה אבל בגליל היא עדיין ירוקה, אפשר להביא את החיטה לבית המקדש כבר מהשלב שבו היא ירוקה.
הכרמל היה מאכל בסיסי חשוב גם בחיי היומיום. בתנ"ך מסופר על איש מבעל שלישה, כפר ליד יריחו, שהביא לנביא אלישע ולמאה תלמידיו שלמדו בגלגל בשנת רעב "לֶ֤חֶם בִּכּוּרִים֙ עֶשְׂרִֽים־לֶ֣חֶם שְׂעֹרִ֔ים וְכַרְמֶ֖ל בְּצִקְלֹנ֑וֹ" (מלכים ד מב). אלישע עשה נס, הגדיל את המנה והכמות הספיקה למאה תלמידיו הרעבים שאכלו ואף הותירו עוד. בעל שלישה היה כפר ליד יריחו, שם החיטה מבשילה מוקדם, לפני שהבשילה בכל הארץ. נוכל להניח שהמקרה אירע מעט אחרי חג הפסח, מן השעורה הכינו כבר לחם ביכורים והחיטה הייתה בשלב הכרמל.
עד היום מכינים ערביי ישראל והסביבה את הפריקֶה, גריסי חיטה ירוקה קלויה, בדיוק באותה שיטה שבה הכינו אותה לפני אלפי שנים. הכנת גריסים כרוכה בהפסד כספי, כי השיבולים שלא הגיעו לגמר הבשלתן קלות יותר מן הגרעינים הבשלים. אז מדוע בכל זאת מכינים את הגריסים ירוקים ולא ממתינים עד להבשלה המלאה?
שלל שרב
הפריקה מבשילה בעונת האביב, מיד אחרי פסח, והופכת לחיטה בשבועות. בין פסח לשבועות מפרידים חמישים יום, ימי ספירת העומר, המאופיינים במזג אוויר הפכפך, ועבור החקלאים האביב זו עונה קשה מאוד ובלתי צפויה. מחד, שרב לוהט אשר בערבית נקרא חמסין (חמישים בערבית), על שם חמישים הימים האלה. אם החמסין מגיע מוקדם מדי, הוא מייבש את החיטה בטרם עת והגרעינים מצטמקים (תופעה המכונה שידפון). מאידך, מדובר בימי הגשם האחרונים – אם גשם יורד על השיבולים, הוא משחית אותן. בימי התנ"ך המשמעויות היו הרסניות – אם אין חיטה, יש בהכרח רעב ולכן הפריקה שימשה כמזון חירום. זו, אגב, אחת הסיבות שדווקא מנהגי אבלות כן מתקיימים במהלך ספירת העומר, כי אוכלוסייתה של ארץ ישראל הורכבה מ-70 אחוז חקלאים, שתמיד דאגו וחששו בעונה הזאת ולא יכלו לשמוח במהלכה.
בימי בית שני נקרא הכרמל מלילות, כי ממוללים את גרעיני החיטה להסרת הקליפות. המלילות היו התפר הראשון שנפרם בקרע שבין הנצרות ליהדות. בברית החדשה מסופר שישוע התהלך עם תלמידיו בשדה של מלילות בשבת והתלמידים הרעבים קטפו מן החיטה הירוקה ואכלו. הפרושים מחו בפניו כי תלמידיו עשו מעשה שלא ייעשה בשבת – שמירת שבת היא אבן יסוד ביהדות. ישוע ענה כי גם דוד המלך, כשהיו הוא ואנשיו רעבים, אכלו את לחם הפנים בבית המקדש בנוב. השבת נועדה לאדם ולא האדם הוא עבד לשבת.
לרוב עמי האזור היו מאכלים מחיטה ירוקה ומן הקטניות החדשות המבשילות גם הן באותה עונה, בסביבות חג השבועות. המינואים הקריבו בחגיגות הקציר לאליליהם, כאות תודה על הצלחת היבולים החדשים, פאליקאריה – תערובת זרעים שמורכבת מחיטה, שעורה, פול, עדשים ודוחן. במשך החגיגות אכלו אותה בכל בית יווני. גם הנוצרים הקדומים נהגו לאכול אותה ב־5 בינואר, יום לפני תחילת הצום הגדול, ואפילו התחלקו בה עם חיות המשק, והנשים פיזרו את תערובת הזרעים על הגגות עבור הציפורים. השומרונים אוכלים יום אחרי חג השבועות את המצרעווה – תבשיל של פריקה, פול ועדשים.
ואיך הפכו מאכלי החיטה בחג השבועות לפשטידות ומאכלי חלב?
"ספר היובלים", שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, העניק לחג השבועות משמעות נוספת – חג מתן תורה. על פי פרופ' רחל אליאור – הספר, שחלקים ממנו נמצאו גם במערות קומראן, משקף את הלוח הצדוקי של הכוהנים בבית המקדש. ייתכן שרצו לבדל את חג השבועות מחגי הקציר של שאר עמי האזור ולתת לו משמעות יהודית. נאמר שהתורה ניתנה בחודש סיוון, ללא תאריך מסוים, וחז"ל אימצו את החיבור של מתן התורה עם שבועות, אולי כדי להעניק לו בגולה בבבל משמעות שאיננה קשורה רק בחקלאות הארץ-ישראלית. בצרפת של ימי הביניים התחילו היהודים לאכול בחג מאכלי חלב, כביטוי לפסוק משיר השירים (ד יא): "דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ךְ". על פי פרשנות חז"ל הפסוק רומז לדברי התורה, המתוקים כחלב ודבש. מכאן התפשט המנהג, שנפוץ רק בעדות אשכנז, כיוון שבעדות ספרד לא חיברו בין מתן תורה וחלב.
פופ אפ שבועות בקפה אסיף יתקים בתאריכים 6-11 ביוני ויציע גבינות מקומיות, מעמולים בעבודת יד, מאפים מסורתיים של מאפיית אל משהדאווי מנצרת, מאפים על בסיס ירקות מוצלים, ועוד.