שדות חסה במשק חביביאן
שדות חסה במשק חביביאן. צילום: נועם פריסמן

מנות קרב – היום שאחרי: חקלאות היא כמו מים וחשמל 

מדוע חשוב כל כך לסייע לחקלאים ומה גורם להתייקרות של התוצרת המקומית? ד"ר אורי מאיר צ'יזיק מסביר בפרק השני של "מנות קרב- היום שאחרי המלחמה"

מאת: אורי מאיר צ'יזיק |

באמצע חודש אוקטובר, בשבוע השני למלחמת "חרבות ברזל", התברר שהיכולת להמשיך ולבשל בבית עם מגוון הפירות והירקות המקומיים אינה טריוויאלית. חלק גדול מהשטחים החקלאיים בישראל נמצאים באזורי החזית. כך, למשל, 50% מתפוחי האדמה והגזר בישראל גדלים בעוטף עזה, כמו גם 60% מיבולי החיטה והעגבניות.

מאימת המלחמה, מרבית העובדים הזרים, שעליהם מושתתת החקלאות המקומית, חזרו לארצות מוצאם. השפעת המחסור בכוח עבודה והעדר הגישה לשטחים, יורגשו ביתר שאת רק בעוד חצי שנה עד שנה. 

בינתיים, רוח ההתנדבות הקהילתית סחפה את העורף האזרחי וכולם יצאו לסייע במלאכה. אנשים מכל רחבי הארץ התנדבו לקטוף, ולשתול, לחרוש ולאסוף ביצים, אך זה לא הספיק – המתנדבים הנם כוח עזר זמני, והחקלאות זקוקה לכוח אדם מיומן וקבוע. להשלמת הפערים הללו הייתה חסרה נוכחותו של משרד החקלאות. 

ביטחון תזונתי: הפרק הראשון בסדרה

בארבעים השנים האחרונות, באופן שיטתי, מדינת ישראל מזניחה את החקלאות ולא חסרות לכך דוגמאות: 

1. ב-1980 35% החיטה גדלה בישראל. ב-2021 גדלה פה רק 7% מהחיטה שנצרכה כאן. 

2. מאז שנות השמונים מספר המשקים החקלאיים ירד ב-70%, מכ-40 אלף לכ-12 אלף משקים בלבד בשנת 2020 צעירים בישראל כבר לא רוצים לעסוק בחקלאות, גילם הממוצע של החקלאים בישראל הוא מעל 60, וחסר במדינה דור שלם של חקלאים. בשנים האחרונות כולם רוצים לעשות קופה ולעבוד בהייטק – זה עניין חברתי. למרות שלאורך השנים צריכת הקלוריות בישראל יציבה, חלקם של הפירות והירקות בתפריט שלנו הולך וקטן. ב-2011 הוא עמד על כ-382 ק"ג פירות וירקות לנפש ועד 2020 ירד ב-20% ל-302 ק"ג לנפש לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 

חקלאות היא כמו מים וחשמל – היא תשתית חיונית לחיים תקינים במדינה וכך צריך להתייחס אליה ככזו.

זיתים מזן נבאלי. התמונה באדיבות משק פתורה

התוצרת המקומית יקרה משתי סיבות:

הראשונה: הריכוזיות – הרשתות הקמעונאיות שולטות ביותר מ-50% משוק הפירות והירקות. הרשתות קובעות את מחירי התוצרת המקומית וגם של ייבוא לכן גם כשפותחים את השוק לייבוא הן לא באמת מורידות מחירים.

השניה: בישראל אין מספיק תמיכה בחקלאות. בספרד למשל שמן הזית זול יותר כי האיחוד האירופי מסבסד את מגדלי הזיתים. זו דוגמה של תמיכה בחקלאות שרואה בחקלאות נכס אסטרטגי – מדיניות חקלאית מאוחדת  שבמסגרתה מוצבים יעדים, והתמיכה בחקלאות נעשית בהתאמה לעמידה ביעדים הללו.

עוד דוגמאות מהעולם

  • הודו: בגלל המשבר האחרון באוקראינה עלו מחירי החיטה בעולם. הסוחרים ההודים רצו לנצל את ההזדמנות ולמכור את החיטה לשוק העולמי, מה שעלול היה ליצור מצב שלהודים עצמם לא היה כסף לקנות את החיטה המקומית ועלול היה להיווצר מצב שבו בהודו ישרור רעב בזמן שהמדינה ממשיכה לייצא חיטה. כדי למנוע מצב זה, הודו החליטה לסגור את השוק לייצוא חיטה וכך לשמור על חקלאי המדינה ועל שוק החיטה ולמנוע רעב.
  • ברזיל: השלטון החדש-ישן מעודד מכירה ישירה בצורה שבה איפשרו לחקלאים להקים דוכנים באזורים יוקרתיים של ערים מסויימות בתמורה לכך שבסופי השבוע הם ימכרו את עודפי התוצרת שלהם באזורים העניים. 
מיזם מאדמה לאדם
מתנדבים בריש לקיש. צילום: יערה גור אריה

מה בפועל אנחנו כמדינה צריכים לעשות?

  • לעודד חקלאות בקרב צעירים בעזרת השקעת כספים ותמריצים. עוד דרך אפשרית לעודד צעירים לעסוק בחקלאות היא להראות להם, ממש כמו בתקופה הנוכחית, עד כמה חקלאות היא שליחות מבחינה חברתית וקהילתית. זה מתחיל מחינוך, מבתי הספר, ממורים שהיו יכולים לפנות  לילדים ולהגיד –  'תראו איזה מדהים זה להיות חקלאי'.
  • קידום חקלאות אורגנית בעזרת תמיכה והזרמת כספים במי שבוחר לעבוד בה. 
  • מאז תחילת המלחמה ישנם ניצני התעוררות כמו מתן מלגות לסטודנטים שרוצים לעבוד בחקלאות. ואמנם, החל תהליך שיקום ותמיכה, שהמשכו נתון בסימן שאלה ואילו המדינה צריכה להשקיע בשיקום החקלאות לטווח ארוך. ב-2020 התמיכה הישירה בחקלאים בישראל עמדה על כ-2 מיליארד שקלים, שהיוו כ- 2.5% מתקבולי המשקים. במדינות ה-OECD התמיכה הישירה מגיעה לשיעור של כ-11.7% מהכנסות המשקים. בישראל, 11.7% היו שווים לעוד 15 מיליארד שקלים.
  • לתעדף קודם כל את התוצרת המקומית. לכאורה, ייבוא יכול להיות פתרון מצוין, כל עוד יש בסיס מקומי איתן. כדי לצלוח שעת משבר חשוב לייצר בסיס – משאב מקומי ראשוני. זאת, כדי שאם חלילה תהיה מלחמה ולא תהיה גישה לייבוא או לחלופין משבר ביחסים עם טורקיה שגורם להפסקת הייבוא, הדבר לא יפגע באספקת המזון שלנו. כאשר יש פחות ופחות תוצרת מקומית נוצרת תלות הולכת וגדלה בייבוא. 

לסיכום, המדינה צריכה להיות שותפה בחקלאות ולראות בה נכס אסטרטגי. אי אפשר להזניח את התשתית במשך שנים ולצפות שהיא תשרוד בזמן מלחמה. 

תגובת משרד החקלאות:

"רשמתם כי חסרה נוכחותו של משרד החקלאות במילוי כוח האדם, אך בפועל המשרד יזם והוביל תכניות להשלמת המחסור, בין אם מדובר בהשבת העובדים הזרים שעזבו (כ-80% חזרו), הגדלת מכסות העובדים הזרים, תעסוקת עובדים ישראליים וסיוע במימון העלויות הלוגיסטיות לארגוני מתנדבים. תוכלו לראות כאן את פירוט הפעילות של המשרד במהלך מלחמת "חרבות ברזל".