קטיף עגבניות שרי בחממות
קטיף עגבניות שרי. צילום: נועם פריסמן

מאיפה העגבנייה שלך?

באיזה אופן יכול כל אחד מאתנו לתמוך בחקלאות המקומית? ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק מסביר בפרק השלישי של "מנות קרב – היום שאחרי"

מאת: אורי מאיר צ'יזיק |

לא הרבה אחרי ה-7 באוקטובר, כשהחל להתברר גודל הפגיעה בחקלאות, רבים רצו לקנות אך ורק תוצרת מקומית. אבל איפה נמצאת התוצרת המקומית וכיצד הצרכן העירוני יכול להגיע אליה? 

הגישה לתוצרת הטרייה והמקומית בישראל נשלטת על ידי רשתות המזון הקמעונאיות. הרשתות הן בעצם השוק הסיטונאי של ישראל. אם בשנת 1997 פחות מ-30% מהירקות והפירות נקנו ברשתות השיווק, היום אנחנו קונים מעל ל-50% מהפירות והירקות שלנו ברשתות.

בתחילת המלחמה נצפו רשתות  שהעלו מחירים, כי נוצר מחסור. בנוסף, הן לא הסכימו לקבל כל סחורה מקומית, אלא רק את זו שמתאימה לצרכים שלהם, זו שיותר יפה או בכמות שהם רוצים. אחר כך הם הבינו לאן נושבת הרוח הציבורית ושינו כיוון, התחייבו לכל מיני פעולות למען התוצרת המקומית והחקלאים המקומיים.

ברשתות החברתיות הופץ סרטון של אנשי "ביכורי השדה דרום" (חברה המשווקת ירקות לרשתות הגדולה בארץ) כשהם מעבירים עגבניות מטורקיה לארגזים מקומיים באישון לילה, וסרטון של עגבניות טורקיות רקובות, לא ראויות לשימוש, שנתרמו לארגוני צדקה.

מיזם מאדמה לאדם
דוכן בכל פינה. צילום: יערה גור אריה

המדינה נשארה מחוץ למשחק. באמתחתם של משרד הכלכלה ושל משרד החקלאות מיני כלים לשעת חירום כזו, כמו לחייב את הרשתות לרכוש את התוצרת המקומית, או להכריז על פיקוח על מחירי הפירות והירקות עד יעבור זעם. במקום לבצע משהו מהדברים הללו הם בחרו להסיר את חובת סימון המזון במדבקות אדומות ואת חובת סימון המחירים על מוצרים בטענה של מחסור בכוח אדם. אם בודקים בכתבות עבר בעיתונות, הורדת סימון המוצרים הוא מהלך שמשרד הכלכלה רצה לקדם עוד לפני כן, אך לא הצליח לבצע בשל התנגדות הצרכנים, וזו דוגמה לכך שהתנהגות צרכנית בהחלט יכולה לשנות. דוגמה נוספת היא בשווייץ, שם למשל הייתה דרישה לבננות בסחר הוגן. הדרישה הגיעה מהצרכנים והרשתות אמרו שהן רוצות להיות חלק מזה. היום 90% מהבננות בשווייץ הן אורגניות בסחר הוגן.

הרשתות לא נרתמו אך הציבור מצא דרך עוקפת. בכל פינת רחוב או מרכז קהילתי, צץ שוק מקומי למכירה ישירה, ממש כמו בתקופת הקורונה. בשבוע השלישי למלחמה, עברתי ביישוב לפיד וראיתי התקהלות. מאות אנשים עמדו שעה ארוכה בתור לקנות תוצרת מקומית. אפשר ללמוד מכך, שכשמאמינים במשהו, כשיש מטרה, מוצאים את הזמן לעמוד בתור. אין לנו מספיק מידע על כמה שווקים מקומיים זמניים הוקמו, אבל העיניים לא משקרות – ניתן היה לרכוש תוצרת מקומית בדוכנים מאולתרים רבים. 

הפתרון הזה היה זמני. אם לתקופה מסוימת מראשית המלחמה המדינה העלימה עין נוכח המצב, הרי שהיום שוב נדרש לקבל אישור לשיווק ישיר של תוצרת חקלאית. לטובת פתרון ארוך טווח,  על המדינה לייצר תשתית שתאפשר להקים שווקי איכרים מקומיים לממכר סדיר של תוצרת חקלאית, ולהקל את הביורקרטיה.

לכל הסרטונים בסדרה:
מנות קרב היום שאחרי: חקלאות היא כמו מים וחשמל
מנות קרב היום שאחרי: ביטחון תזונתי

פירות וירקות בדוכנים בשוק איכרים במושב נחם
שוק איכרים של משק חביביאן. צילום: נועם פריסמן

מה צריך לעשות בפועל?

עידוד מכירה ישירה: המדינה צריכה להסדיר ולעודד מתחמים למכירה ישירה, ולייצר תשתית שתקל על מכירה כזו. למשל, הקמת מתחם לשוק איכרים בכל שכונה. 

 צרכנות נבונה: הציבור צריך לזכור כמה חשובה החקלאות המקומית ולרכוש, ככל הניתן, את התוצרת מהשווקים ומהחקלאים.

 יש לנו איך להשפיע: בעזרת בחירות צרכניות אפשר להפעיל לחץ על רשתות השיווק להתמקד במכירת תוצרת מקומית ולסמן אותה באופן בולט. אנחנו כבר רואים איך חוק סימון מקור התוצרת, שנכנס לתוקף בתחילת 2024 משפיע. ברגע שהצרכן יודע מאיפה התוצרת הגיעה הוא משנה את דרכו. בסופר פתאום אפשר לראות ענבים מדרום אפריקה, עגבניות מטורקיה ושום מסין. נראה איך זה ישפיע על יבוא הירקות והפירות לארץ. כך נוכל לבחור בתעדוף של רכישת מוצרים מקומיים.

תגובת משרד החקלאות

רשמתם "באמתחתו של משרד הכלכלה והחקלאות כל מיני כלים לשעת חירום כזו, כמו לחייב את הרשתות לרכוש את התוצרת המקומית, או להכריז על פיקוח על מחירי הפירות והירקות עד יעבור זעם". שוק הפירות והירקות הוא שוק פתוח ותחרותי. משרד החקלאות אינו יכול להגביל את המחירים, אך עושה ככל יכולתו על מנת לתמוך בחקלאים במדינת ישראל, באמצעות הורדת עלויות ייצור (הוזלת מחירי המים, גיוס עובדים בחקלאות, הוספת מכסות של עובדים זרים) והרחבת הייצור החקלאי.