"זה רק אתם היהודים קוראים לזה פיתה דרוזית, אצלנו זה חבז סאג' או חבז רקיק", צחקה אבתסאם, תושבת חורפיש המקיימת בביתה סדנאות אוכל דרוזי, בתגובה לשאלתי למקורות שמה של אותה פיתה הידועה במקומותינו כפיתה דרוזית. ולא בכדי, מדובר במאפה בצק דקיק הנאפה על סאג' ומוכר ברחבי המזרח התיכון בשמות רבים, אך אף לא אחד מהם מזוהה באופן היסטורי עם הדרוזים דווקא. יתרה מזו, גם דרוזים בישראל, בסוריה או בלבנון אינם נוהגים לעשות שימוש בשם זה. וכלל אצבע ידוע הוא שכאשר פריט אוכל מסוים קרוי על שם קבוצה כלשהי (בגט צרפתי, סושי יפני, כרוב גרמני) אין זו אלא שיצא מחזקתה והוא קרוי כך בקרב מי שאינם חברי הקבוצה.
בנוף האוכל הישראלי, זכתה הפיתה הדרוזית בשנים האחרונות לעדנה רבה ולנוכחות בולטת. שמה מסמל נקודת מפגש בין חברת הרוב היהודי למיעוט הדרוזי בישראל. כינוי זה מעניק ללחם גנרי מזרח תיכוני זהות מובחנת ומסומנת, שונה משמותיו המקובלים ברחבי האזור: "חבז סאג'", "חבז רקיק" (מלשון דק), "מרקוק" (مرقوق), "שראכ" (شراك) — שמות המשקפים היטב את מקורותיו הערביים והמזרח-תיכוניים. השימוש במונח "פיתה דרוזית" הוא ביטוי לפוליטיקת זהויות ישראלית שמאפשרת לייצר הפרדה ובידול מהמרחב הערבי הרחב יותר, המקלה על הצרכן הישראלי-יהודי לצרוך מאכל מזרח-תיכוני ערבי שעבר תהליך של "התאמה תרבותית". הגדרתה כדרוזית מעמעמת ומטשטשת את ערביותה הגנרית. בה בשעה היא מעניקה לה זהות קונקרטית ומובחנת שמקשרת אותה לעדה ספציפית שנתפסת בשיח היהודי בישראל כ"ידידותית" וכחלק אינטגרלי מהקולקטיב הישראלי ובעיקר בשל השירות המשותף בצבא ובכוחות הבטחון לסוגיהם. המפגש הראשוני עם החברה היהודית התרחש כנראה במסגרות צבאיות בהן יהודים נהגו לבקש מחבריהם הדרוזים ליחידה להביא להם את הפיתה המיוחדת הזו עם הלבנה שהאמא או הסבתא שלהם מכינה. ומכאן חדרה לחברת הרוב היהודי במיתוגה כדרוזית חרף היותה כלל מזרח-תיכונית וערבית.
אז מהי "הפיתה הדרוזית"?
עסקינן בפיתה דקה מאוד המיוצרת באמצעות רידוד הבצק עד דק, פעולה הדורשת מיומנות וניסיון בדומה להכנת הבצק לפיצה, והצבתו על משטח ברזל קמור (סאג') מעל גחלים או אש גלויה. מאפה זה נצרך באופן מסורתי עם זעתר, שמן זית, גבינות מקומיות. בשל הפופולריות הרבה שצברה, פעמים רבות נמצא "פיתה דרוזית" בנקודות מכירה מסחריות שיוצרה על ידי מי שאינם דרוזים כלל ועיקר. כך למשל בסניפי מאפיית אבולעפייה היא נמכרת כפיתה אותנטית בדואית. תהליך זה מוכר בעולם הקולינרי הגלובלי במסגרתו מתקיימים ניכוס תרבותי והסחרה (קומודיפיקציה) של מאכלים אתניים. במקרה של הפיתה הדרוזית, ניתן לראות כיצד מאכל מסורתי שבמקורו אינו מזוהה עם קבוצה מסוימת עבר אימוץ, התאמה, מסחור ומיתוג לטובת קהל יעד בעל מאפיינים ייחודיים, תוך טשטוש והעלמה של מקורותיו התרבותיים והמצאתן של מסורת אד-הוק לצורכי השעה והפרנסה.
הביוגרפיה המרחבית של הפיתה הדרוזית
המסע הגיאוגרפי שעברה הפיתה הדרוזית ותהליכי הכנסתה אל הקנון הקולינרי הישראלי משקפים היטב את המפגש בין הפריפריה למרכז בחברה הישראלית. בשנות השבעים והשמונים, נקודות ממכר הפיתות היו מוגבלות למקומות ספציפיים וידועים, בעיקר בקרבת יישובים דרוזיים בגליל ובכרמל. מיתוגה של הפיתה כדרוזית הושלם במהירות רבה. כך למשל, ב-1983, עת סיים רפאל איתן את תפקידו כרמטכ"ל, הוא הוזמן לאירוע פרידה מקציניו הדרוזים ובמסגרתו, מתעדת כתבה בידיעות אחרונות, ביקש ללמוד מהם את רזי הכנת ה"פיתה הדרוזית".
עם השנים, תופעת ממכר הפיתות הדרוזיות התרחבה באופן משמעותי. כיום ניתן למצוא דוכני פיתות במרחב הישראלי כולו. תנועה מרחבית זו משקפת תהליך עמוק יותר של שילוב כלכלי-תרבותי, שבו העסקים הדרוזיים מצאו נישה כלכלית יציבה בשוק הישראלי. המעבר הזה מהפריפריה הגיאוגרפית אל "מרכזי הצריכה" הישראליים מסמל גם את הפיכתה של הפיתה הדרוזית ממאכל אתני מקומי לחלק בלתי נפרד מהנוף הקולינרי הישראלי. דוכני הפיתות הפכו לאתרים של מפגש בין-תרבותי, שבו הצרכן הישראלי-יהודי נפגש עם אספקטים מסוימים של התרבות הדרוזית, גם אם באופן מצומצם, מסונן ומתוזמר היטב באופן שיתאים לחיכו ולהשקפת עולמו.
ההון התרבותי והכלכלי של הזהות הדרוזית
התיוג "דרוזי" של הפיתה משמש ככלי שיווקי רב עוצמה, המאפשר למוכרים להתבדל ולהתמחות בשוק תחרותי. השימוש במונח זה לא רק מייצר בידול אלא גם מעניק קורטוב של אותנטיות למוצר. עבור המוכרים הדרוזים, התיוג מאפשר להפוך את זהותם האתנית להון תרבותי וכלכלי משמעותי, בעיקר לעומת מיעוטים ערביים אחרים בחברה הישראלית. התמחות זו מסייעת למוכרים דרוזים לבדל את עצמם ממתחרים שאינם דרוזים, ומספקת להם נישה ייחודית בשוק.
במקביל, ישנה כאן גם דינמיקה של הגנה על זכויות יוצרים תרבותיות – מוכרים שאינם דרוזים שמציעים פיתות דומות עשויים להיתפס כלא אותנטיים או כמחקים. כך, הזהות האתנית הופכת לחלק אינטגרלי מהמותג ומהמוצר עצמו. הבידול הזה אף הוליד מאבקים סמויים וגלויים על "אותנטיות" ו"מקוריות" בשוק הפיתות. שלטים המכריזים על "הפיתה הדרוזית המקורית" או "הפיתה האמיתית" מעידים על תחרות פנימית בתוך השוק, ועל הניסיון ליצור היררכיה של אותנטיות בתוך הקטגוריה.
המפגש עם הנוטלה: מסורת ומקומיות פוגשות קפיטליזם וגלובליזציה
החברה הישראלית של שנות ה-70 של המאה ה-20, שהתרגשה מהאקזוטיות של פיתה דקה בניחוח עשן עם לבנה, השתנתה. עלייה דרמטית ברמת החיים בצד השתלבות מואצת בכפר הגלובלי העולמי הובילו לכניסתן של תועפות מוצרי מזון חדשים לרפרטואר הקולינרי הישראלי, ובהם גם נוטלה, ממרח שוקולד-אגוזים איטלקי שהפך למותג עולמי. המפגש בין הפיתה הדרוזית לנוטלה מייצג שלב חדש בביוגרפיה התרבותית של מאכל זה – של מפגש בין המסורתי למודרני, בין המקומי לגלובלי. שילוב הנוטלה עם הפיתה הדרוזית לא נולד בחלל ריק. הוא משקף בצד הבנתם של המוכרים הדרוזים את העדפות הטעם המשתנות של קהל היעד שלהם, זרמי עומק ותמורות בחברה הישראלית. הפיתה עם הנוטלה פונה במיוחד לילדים ולצעירים, שעבורם הטעם המתוק-מלוח של שילוב זה מהווה חוויה קולינרית מרגשת. במובן זה, השילוב הזה הוא פיוז'ן קולינרי שנולד מתוך מפגש והיברידיות תרבותית.
השילוב הזה אינו בלעדי או מיועד אך ורק ללקוחותיה היהודים של הפיתה. וכך למשל סיפרה סטודנטית דרוזית מהגולן: "כשהייתי קטנה, סבתא שלי הייתה מכינה לנו פיתות על הסאג'. תמיד אכלנו אותן עם זעתר ושמן זית. היום כשאני חוזרת הביתה מהמכללה בסופי שבוע, לפעמים אני מביאה נוטלה ואנחנו אוכלים את זה ביחד – זה קצת מצחיק את סבתא, אבל גם היא כבר התמכרה לטעם".
מיפוי המפגש: מי אוכל פיתה עם נוטלה ואיפה?
ניתן לזהות מספר מרחבים עיקריים שבהם מתרחש המפגש:
צדי הדרכים, אתרי טיולים, ונקודות תצפית תיירותיות: בקרבת יישובים דרוזיים, בכרמל, בגליל, ביישובי הגולן ובמיוחד בעליות לחרמון, ניתן למצוא דוכני פיתות המהווים מוקד משיכה למטיילים. בנקודות אלו, פיתת הנוטלה היא חלק ממפגש תיירותי בין יהודים ישראלים לדרוזים, כאשר האוכל משמש כאמצעי לחוויה של "אותנטיות" עבור התיירים, ולצדו גם "פשרה" בצורת אופציה מתוקה מוכרת.
קניונים ומרכזי קניות: במרחבים אלו, דוכני "פיתה דרוזית" משולבים בנוף של רשתות מזון מהיר גלובליות. כאן, הפיתה עוברת תהליך נוסף של סטנדרטיזציה, כאשר הדוכנים אינם בהכרח מופעלים על ידי דרוזים, ומציעים מגוון רחב של מילויים מתוקים ומלוחים.
אך יאמר מייד ניתן גם ניתן למצוא פיתה זו במאפיות, בתי ממכר שונים לאוכל, רשתות מזון, מכולות ועוד ועוד ברחבי הארץ.
אותנטיות והמרדף אחריה בעידן הגלובלי
היבט מרתק נוסף של התופעה הוא האופן שבו הפיתה הדרוזית משווקת ומתויגת במרחב הציבורי הישראלי. בדוכנים ובפרסומות, הפיתה מוצגת לרוב כמוצר "אותנטי" ו"מסורתי", גם כאשר היא מוגשת עם נוטלה – שילוב שכאמור אינו חלק מהמסורת הדרוזית או המזרח תיכונית. בעידן הנוכחי, אותנטיות היא מוצר עובר לסוחר ויצרני מזון עושים בה שימוש רב לשווק את תוצרתם. הצורך באותנטיות מתקיים כאשר חיי היום-יום נתפסים יותר ויותר כמנותקים, כ'לא אותנטיים'. אותנטיות מקבלת חשיבות יתר כל עוד אנו מסוגלים להכיר בקיומו של מה שאינו אותנטי. ככל שעולמנו הצרכני הופך להיות יותר ויותר מלאכותי ומנוכר, כך התאווה לאותנטיות עולה וכך גם המחיר שניתן להצמיד לה. זאת, מתוך תחושה שדרך ה'אותנטיות' הצרכן המודרני יכול לפצות על העולם המנוכר בעזרת תחושת אינטימיות ורומנטיזציה של העבר, בין אם אמיתי הוא או מדומיין. דומה שלכך בדיוק כיוון אריק הובסבאום כאשר עסק ב"מסורות מומצאות" בעידן המודרני. לפי הובסבאום, "המצאת המסורת" מתייחסת לתופעה שבה פרקטיקות, טקסים או סמלים שנראים או מוצגים כעתיקים וקדומים הם למעשה יצירות חדשות יחסית, שנוצרו לעתים קרובות למטרות פוליטיות, חברתיות או לאומיות. המסורת החדשה עונה לצרכיו של הצרכן הישראלי המחפש חוויה "אותנטית" של מזון אתני, אך בו-זמנית מצפה שהיא תתאים לטעמיו שלו. פיתת הנוטלה מיוצגת כ"דרוזית אותנטית" למרות שהיא תוצר היברידי של מפגש בין-תרבותי.
היברידיות תרבותית ויחסי כוח
האם פיתה דרוזית עם נוטלה היא סמל לקולוניאליזם תרבותי, או דווקא דוגמה ליצירתיות והיברידיות תרבותית? האם מדובר בהשתלטות הטעם המערבי על המזרחי, או באינטראקציה טבעית בין תרבויות שחיות זו לצד זו? אפשר לראות בפיתה עם נוטלה דוגמה למה שחוקרי תרבות מכנים "היברידיות" או "קריאוליזציה" ובכך הכוונה לתהליכים שבהם נוצרות צורות תרבותיות חדשות במפגש בין תרבויות שונות. במקרה זה, מאכל מסורתי מזרח-תיכוני פוגש מותג מערבי גלובלי, ויוצר חוויה קולינרית חדשה שאינה משתייכת באופן מובהק לאף אחת מהתרבויות המקוריות.
בו בזמן, אין להתעלם מיחסי הכוח הלא-שוויוניים שבתוכם מתרחש המפגש הזה. הפיתה הדרוזית מופיעה בשוק הישראלי כמאכל "אקזוטי" שעבר תהליך של "ביות" והתאמה לטעם הישראלי-יהודי. השילוב עם נוטלה מייצג התאמה נוספת לטעם הקהל הדומיננטי, ובמובן זה משקף את יחסי הכוחות הכלכליים והתרבותיים. אך נחטא לאמת אם נתעלם מהפעלנות (agency) של המוכרים הדרוזים בעיצוב המוצר ובהתאמתו לשוק. המוכרים מזהים את הפוטנציאל הכלכלי של המוצר ההיברידי, ומנצלים אותו לטובתם. במובן זה, חיבור הנוטלה לפיתה המסורתית מייצג גם אסטרטגיה כלכלית נבונה והסתגלות לתנאי שוק משתנים.
סיכום: מפגש, זהות ומשמעות
המפגש בין הפיתה הדרוזית לנוטלה הוא הרבה יותר מחיבור בין לחם לממרח ומבטא היטב תהליכים דינמיים המעצבים את הנוף התרבותי של ישראל בעידן הגלובלי. "יצור הכלאיים" הזה מהווה צוהר לבחינת יחסים מורכבים בין זהות, תרבות, כלכלה ויחסי כוח בחברה הישראלית. הפיתה הדרוזית עם נוטלה מייצגים את הפרדוקס של "אותנטיות מומצאת" – היא בו-זמנית שמרנית וחדשנית, מקומית וגלובלית, מסורתית ועכשווית. היא מעידה על יחסי הכוחות המורכבים בין רוב למיעוט בחברה הישראלית, אך גם על המרחבים היצירתיים שנפתחים במפגש בין תרבויות שונות. בסופו של יום, הפיתה הדרוזית עם נוטלה היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית העכשווית – חברה המתאפיינת בהיברידיות תרבותית, במתחים בין מסורת למודרניות, ובדינמיקה מתמדת של הכלה והדרה, ניכוס והתנגדות, השפעה הדדית ויחסי כוח משתנים. זוהי גם עדות לכוחו של המטבח כזירה שבה מתעצבות ומתנהלות זהויות קולקטיביות, ולאופן שבו טעמים וריחות הופכים לנשאים של משמעויות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות עמוקות.
כמו המאכל עצמו, הסיפור של הפיתה הדרוזית עם נוטלה הוא רב-שכבתי ומורכב, מתוק ומלוח, מסורתי וחדשני, מקומי וגלובלי – וככזה, הוא משקף את המציאות המורכבת של החיים במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט, בראשית המאה ה-21. מבט אחר, ציני יותר, ביקורתי יותר ומרוחק יראה במפגש הזה את הפרדוקס המושלם: הדרוזים מוכרים מאכל שאינו דרוזי במיוחד תחת השם פיתה דרוזים, הנתפס כאותנטי בקרב יהודים-ישראלים ולבסוף מוסיפים לו ממרח שהוא ניגוד גמור למקומיות האותנטית שהם מוכרים. אלה וגם אלה נהנים מהמפגש ואיש אינו מרים גבה או מעלה סימני שאלה על הייצור ההיברידי הפוסט מודרני הזה.
פרופ' נמרוד לוז הוא ראש רשות המחקר במכללה האקדמית כנרת וחבר סגל במחלקה ללימודי ארץ ישראל. מחקריו מתמקדים בהיבטים חברתיים, תרבותיים והיסטוריים של אוכל, כאשר ובניתוח רב תחומי של חברה ומרחב במזרח התיכון בעבר ובהווה. ספרו האחרון, "הפסקת אוכל" מפגיש את הקוראים באופן מזמין ומעורר תיאבון עם האוכל כמרחב מרתק של מחשבה ויצירתיות אנושית. לוז מכהן גם כחבר הפורום הישראלי לתזונה בת קיימא, מרצה ומדריך הרצאות סיורים וסדנאות בנושאים רבים הקשורים באוכל, שרשרת המזון וקיימות ופעיל בקידום השיח על ביטחון תזונתי וחוסן לאומי.
