מה יש בו, בקרמבו?

מבשרי העונות הקרירות, לפי ספרי הלימוד בבתי הספר הישראליים, הם חצבים וציפורים נודדות. אבל ישנו סממן נוסף, גם אם אינו רשמי, כזה שמצפים לו והוא מהווה עוד רמז לכך שאפשר להוציא את העליונית מהארון: הופעת הקרמבו על מדפי המכולת והסופרמרקט הקרובים לביתנו. 

לקרמבו היסטוריה ארוכה וגלגולים מרתקים, וההתפתחות שלו משקפת את השינויים התרבותיים שעברו ועוברים על ישראל – מגזענות לרב תרבותיות, מהזנחה סביבתית לקיימות, מייצור תעשייתי לארטיזנליות, מאכילה לבד לשיתופי זלילה ברשתות החברתיות, ועוד. כמו באכילתו, גם בכתיבה עליו קשה להחליט אם להתחיל מלמעלה או מלמטה, אבל ברור שקודם כל צריך לקלף את העטיפה כדי לצלול פנימה.

ההיסטוריה של הקרמבו 

הקרמבו המסחרי מורכב בעיקרו מקצף של חלבון ביצים מיובש וסוכר (מרנג איטלקי), לרוב בטעמי וניל או מוקה, המצופה בשכבה דקה וקשיחה של צימקאו (תחליף קקאו, המכיל אחוזי קקאו נמוכים) ומונח על עוגייה עגולה. שילוב המרקמים הוא חלק מסוד הקסם: המעטפת החומה פציחה ושברירית; הקצף צמיגי וממלא בקלות את חלל הפה, והעוגייה פריכה ורכה בו זמנית. רכיבי המוצר רגישים לחום, ולכן מתאימים לייצור ולשיווק בישראל רק בחודשים הקרירים המועטים (כך, העונה הרשמית של הקרמבו לפי רשתות המזון היא בין אוקטובר לפברואר). על אריזות "מנבו" של חברת פלדמן אף מופיעה המלצה לשמור אותם בהקפאה ולהפשיר מספר דקות לפני האכילה.

הקרמבו לא נולד בארצנו הקטנה אלא בדנמרק, כבר במאה ה-19. תחילה השתמשו שם בקצפת על בסיס שמנת, לפני שהבינו שהקצפת חלבונים יכולה להאריך משמעותית את חיי הממתק. הוא זכה בארצות הצפון הקרות לשמות לא תקינים פוליטית כמו "כושי", "נשיקת הכושי" (למשל בפינלנד וגרמניה) או "שַד הכושית" (למשל בהולנד ובלגיה). עם השנים, שונו השמות באירופה לשמות נאותים יותר, כמו "נשיקת שוקו". בדרום אמריקה, במדינות כמו בוליביה וקולומביה, עדיין אפשר למצוא וריאציה של הממתק תחת השם המקורי. בדנמרק הוא נקרא כיום פלוד בולר (flødeboller – לחמניות שמנת) ובשונה מישראל, התחתית שלו היא וופל או מרציפן. ועוד בשונה מישראל, תנאי מזג האוויר מאפשרים לדנים לצרוך קרמבו לאורך כל השנה. 

גם בארץ, בשנותיה הראשונות של המדינה, קראו לקרמבו "כושי" או "ראש כושי", ובערבית: "ראס אל עבד". הוא החל להיות משווק בתקופת הצנע כממתק מחומרי גלם נגישים, שהתבסס בין היתר על עודפי החלבונים מתעשיית הגלידות. השינוי בשמו חל בשנת 1962, כאשר חברת ארטיק שיווקה לראשונה "קרמבו" (הלחם המילים קרם+בו), ומודעת הפרסומת כללה ציור של דמות שחומה ומתולתלת בעלת שפתיים גדולות. הוא הוצג כמאכל שווייצרי, שמהווה מתנה נאה לימי הולדת ולאירועים חגיגיים. הוא תואר כממתק המיוצר לרגל החורף, עבור מי שלא יכול בלי גלידה בעונה הקרה. בפרסומת של חברת ויטמן מ-1967 הוא אף הוכתר כ"בכיר מוצרי החורף של ויטמן". 

בשנת 1965 החלה חברת פלדמן לייצר "מנבו" במפעל ברחובות, מחליפה את ה"קרם" ב"מן" – המזון שצנח  על בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים. באותה תקופה החלה גם ויטמן (בהמשך – נרכשה על ידי חברת גלידת שטראוס) לשווק את טעם המוקה תחת השם "בובו" ואת הווניל תחת השם "קרמבו", וברבות השנים הפכה את השם לסימן מסחר רשום. 

ככל שהגרסה הקלאסית ביססה את מעמדה, גברו הניסיונות להכניס חידושים בתחום, אך דומה שהישראלים רק העמיקו את חיבתם ואת אחיזתם במקור. השוק הוצף חדשות לבקרים בגרסאות של קרמבו שלא צלחו וירדו מהמדפים, כמו קרמבו קפוא ממולא גלידה; קרמבו מדנמרק עם תחתית וופל במקום עוגייה; מכירת העוגיות בתחתית הקרמבו כמוצר נפרד; פיתוח טעמים כמו תות, בננה, תפוז, מסטיק, קפה ועוד. 

שינוי אחד שהוטמע בהצלחה הוא הפסקת השימוש בעטיפות אלומיניום על ידי חברת יוניליוור (חברת האם של גלידת שטראוס) מטעמי קיימות. בחברת פלדמן, לעומת זאת, הצהירו שהם מעדיפים לשמור על חוויית הצרכן ולהבטיח, לטענתם, את השמירה על הטריות של המנבו, ועל כן לא בוצע שינוי בעטיפת האלומיניום. עוד שינוי משמעותי הוא שבעבר ניתן היה לקנות קרמבו בודד במכולות ובקיוסקים. כיום, קשה יותר למצוא נקודות מכירה שנוהגות כך, והקרמבו נמכר במארזי שמינייה ובארגזים של 32 יחידות. ניסיונות הפיתוח והשדרוג נמשכים גם כיום במלוא המרץ, ובין היתר עובדים במעבדות פודטק על פיתוח קרמבו ללא סוכר כלל. 

גם קונצנזוס וגם מעורר מחלוקות

ואיך אפשר לדבר על הקרמבו מבלי לצלול לוויכוח המפורסם אודות שיטת האכילה המועדפת. יש האוכלים אותו מלמעלה למטה; יש המחסלים תחילה את התחתית; יש המפרידים בין העוגייה לבין הקצף. ויש את המנהג של תושבי העיר רחובות: למעוך את הקרמבו בשלמותו בתוך פיתה ואז לנגוס בה.

ברשתות החברתיות צומחים אינספור טרנדים ודרכי אכילה שונות: יצירת גומה בחלק העליון של הקרמבו ושפיכת אספרסו לתוכו; אכילתו לאחר חימום קצר במיקרוגל; עיטוף בבצק לאחר פירוק העוגייה ואז אפייה כ"עוגת שושנים"; הטמנת קרמבו בתוך עוגת שוקולד שמכינים במיקרוגל; הקפאה ואכילה כגלידה; כמילוי לעוגיות אמסטרדם; ויש עוד שפע רעיונות יצירתיים לשימוש בקרמבו לקינוחים, ויראליים יותר ופחות. 

אך הוויכוח סביב הקרמבו הוא לא רק עניין של טעם או טרנד – אכילת קרמבו קשורה גם בסוגיה הלכתית. למשל, מה מברכים לפני אכילת קרמבו? ביהדות, ברכת המזון נקבעת על-פי סוג המזון העיקרי שמרכיב את המאכל. הברכה המתאימה לעוגייה היא "בורא מיני מזונות", והברכה המתאימה לכל יתר הקרמבו היא "שהכל נהיה בדברו". אולם, אין תמימות דעים בשאלה איזה מהחלקים הוא העיקר, שלפיו יש לברך, ואיזה הוא הטפל. ישנם כאלה המפרידים בין העוגייה לבין הכיפה, ומברכים על כל אחד מהם בנפרד.

שאלה הלכתית נוספת היא האם בשבת מותר להפריד בין העוגייה לבין כיפת הקרמבו, או שמא מדובר במלאכה אסורה שמשמעה חילול שבת. בשנת 2015, הזמר והמלחין החסידי אהרון רזאל העלה ליוטיוב את "שיר הקרמבו (הביסקוויט והקרם)". השיר עוסק בשאלה האם מותר להפריד בין הקרם לבין הביסקוויט בשבת. התשובה הניתנת בקליפ, שמגיע עם אזהרה שאינו מהווה פסק הלכה, היא שהדרך הנכונה היא להפריד כך "שיישאר עם הביסקוויט קצת קרם".  

גלגוליו בתרבות הישראלית

כחלק מהיותו קינוח בלב הקונצנזוס, אזכורים מרובים לקרמבו מופיעים גם בתרבות החילונית, בשירים ("שיר המכולת"), בסרטים ("מבצע סבתא"), בספרים (סדרת הארי פוטר) ועוד (תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו"). המשוררת אגי משעול כתבה את השיר "קרמבו", המופיע בספרה "סידור עבודה". השיר עוסק בכמיהה, מתאר את דרך אכילתו ומדמה את כיפתו לפטמת שד שחום. 

כמיהה היא אכן תחושתם של ישראלים רבים ביחס לקרמבו. היעלמותו מהמדפים באביב וחזרתו אליהם בחודשי החורף מסייעות לו להישאר נחשק, כזה שמתגעגעים אליו ובהתאם מעריכים כל רגע וביס.