עבר יותר מעשור מאז הגיש פאדי בטרסה לאוניברסיטת טרנטו באיטליה את התיזה שלו שחוקרת את זני המורשת של הרי ירושלים, סביב בית-חנינא בה גדל. כיינן הראשי של יקב כרמיזן מבית ג׳אלה, מתעסק בטרסה באופן יומיומי בשאלות הנוגעות לייצור יין מזנים אלו. בערב בו נשיק באסיף את מדף יינות זני המורשת החדש במעדנייה, ובמסגרת אירועי התוכן סביב הנושא ״בלאדי״, תשוחח עם בטרסה נטלי שפריר, שמקדמת ייננות טבעית וחקלאות בת-קיימא, על זני מורשת מנקודת מבטו של יינן-חוקר.
שימו לב, מספר המקומות מוגבל והכניסה מותנית בהרשמה. ההזמנה אישית וכוללת טעימה של ארבעה יינות מתוך מבחר היקבים והזנים שעל המדף החדש + נשנוש קל.
אסיף של ערב
יום שלישי, 13 בספטמבר.
18:30-17:30 שיח וטעימות
18:30 והלאה הבר יהיה פתוח להזמנות ויוגש תפריט טעימות מהמזווה של אסיף
לילינבלום 28, תל אביב-יפו
מתוך מאמרה של נטלי שפריר שיפורסם באתר ״אסיף״ לקראת האירוע:
בכלליות, זנים המכונים ״זני מורשת״ או ״Native Varieties״ (זנים ילידיים), הם זנים הקרובים יותר גנטית לצמחי הבר שבויתו על-ידי האדם, והם הבסיס למגוון הגנטי הרחב שהתקיים במשך אלפי שנים, והתפתח בכל אזור לפי התרבות שהתפתחה בו והאקלים השורר בו.
במדינות עם תרבות יין צעירה, כמו ניו-זילנד, אוסטרליה, קנדה וארצות-הברית, אליהן הגפן הגיעה מאוחר יחסית, לא קיים שיח של ממש על זני מורשת מקומיים ליין, כי אין בהן כאלו שיודעים עליהם, או כי אין כאלה בכלל. במדינות אלו אנחנו נתקל בעיקר בזנים הבינלאומיים שהיום מייצגים את מרבית ייצור היין בעולם (שרדונה, סוביניון בלאן, קברנה סוביניון, מרלו וכיו"ב). מנקודת המבט הזו, ישראל היא מקרה משונה – מצד אחד תרבות יין צעירה במדינה צעירה, ומצד שני ארץ שהגפן על שלל זניה נטועה בשורשיה עוד מהעת העתיקה.
היקב הראשון שהחל לעבוד עם זנים כאלו היה יקב כרמיזן, הממוקם בבית ג'אלה. מאז הקמתו בשנת 1885 עבדו בכרמיזן עם זני המקום, רק שלא לכל הזנים היו שמות וזהות ברורים. בסיום לימודי תואר באנולוגיה ומדעי הגפן באיטליה, הגיש פאדי בטרסה, היום היינן של כרמיזן, עבודת תזה שחוקרת את זני המורשת של הרי ירושלים, סביב בית-חנינא בה גדל. חלק מהזנים שחקר שרדו כענבי מאכל וחלקם שרדו כנראה כענבים לייצור ביתי של ערק ויין. באפיון גנטי שערך, מתוך 64 גפנים שאסף, עלו 21 זנים שונים, ביניהם כל זני המורשת הפלסטיניים המוכרים היום בספרות המקומית, ועוד אחרים שהידע עליהם עדיין עובר רק בעל-פה. כולם מצוינים בעבודתו המרגשת של בטרסה, שזכתה למרבה הצער למעט התייחסות בישראל: ביתוני, בלוטי, זאיני, שאמי, רומי, דרווישי ועוד. מתוכם בחר ארבעה לטובת היינות שלו ביקב כרמיזן – דבוקי, חמדני, ג'נדלי וזן אדום שמכונה פשוט 'בלדי' – וב-2010 התחיל להפיק לראשונה את היינות תחת שמם המחודש. זני המורשת גדלים היום בעיקר מסביב לכפרים פלסטיניים, בכרמי בעל (ללא השקייה מלבד מי הגשמים), בשיטת גידולי פרגולה או הדליית גביע – שיטות מסורתיות שמתאימות לאקלים המקומי.