הספרות העברית אינה עמוסה בתיאורים ובאזכורים של מסעדות פועלים, על אף עברה הסוציאליסטי של מדינת ישראל. יש בה שפע של חדרי אוכל ובתי מרזח, וגם לא מעט בתי קפה, אך נדרש מאמץ מסוים על מנת ללקט מסעדות פועלים מהטקסטים השונים ולעמוד על תפקידן ועל משמעותן. הרי בימינו, כידוע, הפועל העברי כמעט שחדל מלהתקיים, ומי שסולל כבישים, מניח תשתית לרכבת תחתית, חורש את האדמה או מטפל בקשישים אינו ציוני אידיאליסט שבא ארצה לבנות ולהיבנות, כי אם סיני, תאילנדי, פלסטיני או פיליפיני. בין שבתודעה התרבותית ובין שבשדה הספרותי, מסעדת הפועלים של זמננו ככל הנראה שוכנת במדרחוב בנווה שאנן או בשוק האסייתי שבתחנה המרכזית בתל אביב.
ואולם, בזמן ששוק הנדל"ן האכזרי מוחה עוד ועוד מסעדות פועלים מהנוף, ההילה התרבותית סביב מסעדת הפועלים, על סממניה הידועים – התפאורה המיושנת, המנות הקלאסיות (בפרשנות עדכנית, כפי שאוהבים לומר בריאליטי), ההגשה הנדיבה, האווירה ה"אותנטית" והמחיר הנגיש יחסית – רק הולכת ומתעצמת. מסעדות פועלים פופולריות כגון "עזורה" מבינות זאת ומבליטות את השימוש שלהן באתוס הפועלי באופן כמעט וולגרי: עמוד הפייסבוק של המסעדה מיידע את הלקוחות בדבר "תבשילים מרגשים על פתיליות"; התמונות, רובן ככולן, הן צילומי תקריב של סירי ענק מבעבעים. גם הספרות מתגייסת לחיזוק המותג, באמצעות שירו הידוע של יוסי בנאי על עזורה, שמקבל את פני הסועדים למסעדה: "אם באביב יש סימנים של יום יפה/ ואם הלב מרוב צמא, מרגיש חנוק/אני יושב אצל עזורה בקפה/באמצע מחנה יהודה, בתוך השוק…".
עם זאת, העצמת המיתולוגיה של המותג אינה מעלימה את חסרונה של הליבה שנעקרה ממנו – הפועלים עצמם. הרי כיום פועלים אינם נמנים על קהל הסועדים של עזורה, וגם לא של מסעדות פועלים אחרות. החשבון בסיום הארוחה לא מאפשר זאת. "כיום הרעיון שפועל יעבוד משמונה עד שתיים עשרה, ילך לאכול במשך שעה במסעדת פועלים, או אפילו יאכל מנת שווארמה ויחזור לעבודה, נחשב לבלתי נתפס, לבזבוז של זמן וכסף, ואפילו חוצפה", סבור פרופסור דניאל מונטרסקו, אנתרופולוג אוכל ויין ומרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה המרכז-אירופית בווינה. "מה גם שארוחה במה שנחשב למסעדת פועלים אינה זולה כלל ועיקר. פועל שעובד בכביש, בשדה או בבניין יאכל כיום לחם עם גבינה או נקניק, וזיתים, מצרכים מאוד בסיסיים כדי לצמצם הוצאות".
השאלה המעניינת היא אם עלה בידי הספרות בעברית ללכוד ולשקף את הטרנספורמציה הזו, ואם היא נוקטת עמדה בעניינה. על מנת לענות עליה, נפתח ב"עוגת התפוחים של אמא", סיפור של שבתאי טבת מתוך הקובץ "יומנים מאתמול", המתאר את ימי הקסם של ילדותו בשנות השלושים בתל אביב. שפרה, אימו של טבת, מחוללת קסמים במטבח, ומאכליה, במיוחד עוגת התפוחים שלה, מעוררים התפעלות ומפיחים חדווה בבני הבית והאורחים. שני בתים מהם, במורד הרחוב, גרה גברת שכטר, שמגישה בביתה ארוחות צהריים ביתיות. גברת שכטר אינה מצטיינת בבישול, אך תושבי השכונה – האשנבאי של סניף קופת החולים, הקופאי של הצרכנייה, הגובה של מס-אחיד ואחרים, אוכלים בחוסר חשק את סלט הגזר, הפירה ומרק הפירות הדליל שהיא מגישה מדי יום באותה שעה, ומשלמים בניקוב הכרטיסייה שברשותם.
שפרה מתקנאת בגברת שכטר ומחליטה לפתוח מסעדה ליום אחד – הפופ-אפ הראשון, אם תרצו. התפריט, שכולל בין היתר סלט חצילים מצרי, עגל ברוטב יוגוסלבי, עוגת התפוחים המפורסמת לקינוח, וגם ריקודים בלוויית תוף ומצלתיים, מתברר כהצלחה עצומה. למחרת, כשהאורחים מגלים כי מדובר במסעדה ליום אחד, הם מתאכזבים מרה ומתחוללת מהומה זוטא.
מסעדות הפועלים התחילו את דרכן בדיוק כך, מספר העיתונאי והסופר נתן דונביץ' בספרו "מקיוסק גזוז עד מסעדת שף – מאה שנות אוכל בתל אביב" (אחוזת בית, 2012): לאורך שנות העשרים משפחות שנזקקו להשלמת הכנסה צירפו לשולחן האוכל המשפחתי סועדים קבועים בתשלום. "מה שבושל באותו יום, זה מה שהוגש. מרק, מנה עיקרית עם תוספות, קינוח. שילמו במזומן, או בהקפה". כך היה גם בירושלים, בשכונת משכנות, אומר הסופר וחוקר היישוב הוותיק היהודי בירושלים יעקב יהושע; בספרו "שכונות בירושלים הישנה מספרות: פרקי הווי מימים עברו" (ראובן מס, 1971) הוא מספר על אישה בשם ברכה יצחק, שהייתה מגישה מאכלים לפועלים ולנצרכים במחירים עממיים. "זו הייתה מסעדת הפועלים הראשונה, לפני מטבח הפועלים של ההסתדרות", הוא טוען.
נוסף על בתי האוכל המשפחתיים, נפתחו מסעדות קטנות, עממיות, בעיקר משנות השלושים ואילך, כותב דונביץ': תחילה בדרך יפו בתל אביב, ובהמשך ברחוב הרצל ובאזורים אחרים בעיר המתפתחת ובארץ כולה. "תמורת תשלום מינימלי הוגשו לסועד פנכת מרק שעועית סמיך ופרוסה עבה של לחם שחור. בקבוק מים מהברז – חינם".
שנות הארבעים היו השנים שבהן הוקמו מטבחי פועלים, שאפשרו לפועלים ובני משפחותיהם לסעוד את ליבם במחיר סמלי. ברבות הימים התפתחו המטבחים לכדי מסעדות קואופרטיביות מצליחות, ואלה האכילו מדי יום ציבור סועדים גדול. הידועה שבהן הייתה "בית ברנר" בתל אביב, שהגישה 2,500-3,000 ארוחות ביום עד שפג זוהרה בשלהי שנות השישים. התפריט במסעדות קואופרטיביות כלל, למשל, ביצה רוסית (חצי ביצה קשה ברוטב מיונז), מרק היום, קציצות בשר עם שתי תוספות ומרק פירות לקינוח. התלוש נוקב בעת ההזמנה.
מתוך הסקירה הקצרה והחלקית הזו ניתן להבין כי מסעדת הפועלים מעולם לא הייתה יציר הומוגני, כי אם פסיפס של מסעדות שונות זו מזו שחלקו קווי מתאר משותפים. עובדה זו באה לידי ביטוי ב"נער האופניים", ספרו של אלי עמיר (עם עובד, 2018) המתאר את קורותיו של נורי חלסצ'י, נער בן שש עשרה שעולה לארץ מבגדאד ומגיע לבדו לירושלים אחרי מלחמת השחרור בתקווה לרכוש השכלה ולהציל את משפחתו מחיי עוני וחידלון. האוכל נוכח כמעט בכל עמוד ב"נער האופניים", והמגורים בירושלים כצעיר המתפרנס מחלוקת עיתונים ושליחויות על אופניים הולכים יד ביד עם מסעדות הפועלים הפזורות בה.
הפרוטה אינה מצויה בכיסו של נורי, ולכן הוא אוכל ארוחת צהריים בטרבלוס, מסעדה "עממית ואפלולית", הממוקמת ברחוב המלך קינג ג'ורג'. בכניסה יושב אדון טרבלוס, "יהודי קרח כבד גוף", ולצידו בנו הצנום ועגום המבט, שמוכר את התלושים ושומר את הקופה צמוד לחזהו. "במסעדה הזולה אכלו פועלים, עוברי אורח ונערים עובדים", מתאר נורי. "התפריט האחיד כלל מרק, קוביית פילה מטוגן, תלולית פירה, תלולית אפונה, וקערית ג'לי צהבהב לקינוח".
כשהוא לא אוכל בטרבלוס, נורי סועד את ליבו במסעדה הקואופרטיבית שברחוב הפועלים, שם אוכלים "צ'ולנט, צלוחית סלט כרוב, פודינג וחלה מתוקה – מאכלי מלכים אחד-אחד". טרבלוס והמסעדה הקואופרטיבית מציעות לפועל ארוחה משביעה ולא מתיימרת, במחיר שווה לכל כיס. זאת, בניגוד למסעדת הסה הבורגנית, ש"צלילי נגינה עולים מתחתיה", או לקפה חרמון בשכונת רחביה, לשם לוקחת אותו מיכל, נערה ממעמד גבוה משלו, והוא נחרד כשהוא מבין שאין ביכולתו לשלם על האספרסו והשטרודל שהזמינה.
"המטרה של מסעדת פועלים הייתה לספק לפועל אוכל עם המון אנרגיה, כזה שעולה פחות מהאנרגיה שהגוף שלו מייצר", מסביר ד"ר יחיל צבן, מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "ארץ אוכלת: על התיאבון הישראלי" (הוצאת אפיק, 2016). "כך שמדובר בארוחה זולה ומזינה. לרוב זו נחשבת למסעדה מאוד נדיבה, שמגישה לך צלחת גדולה, וגם תוספת לבקשתך". מסעדת הפועלים פועלת בעיקר בצהריים, בשעות העבודה של הפועל, מוסיף צבן, "והתקשורת עם הבעלים היא יותר ישירה ופחות מתווכת – מאפיין שנשתמר עד היום, כי יש בו את הפנטזיה של החזרה לפשטות, הגעגוע למשהו יותר אותנטי, גם ביחסי האנוש".
הגעגוע לפשטות, לאותנטיות וליחסי אנוש לא מתווכים בא לידי ביטוי מובהק ב"זמר מפוחית", שירו של נתן אלתרמן מ-1965. "יש בתי יין וטברנות וקובות יש/בסן פרנציסקו, במרסיי וסן מלו/נשים שחורות יש, צהובות יש, אדומות יש/וגם אפשר להתאהב בן, למה לא?/אבל אני על אף כל אלה, חי שמיים/אני קשור לאיזו תנובה מרופטת", כותב אלתרמן בשירו; הוא נכון לוותר על השפע, האקזוטיקה והקסם שיש לעולם הגדול להציע, בתמורה לפשטות, ליציבות וליחסים הקרובים, הישירים ואפילו הביתיים שמציעה לו מסעדת "תנובה". מסעדות תנובה (שנקראו בזמנו מזנונים) הוקמו בירושלים בשנות העשרים ובהמשך בתל אביב, ונודעו בארוחות הצנע החלביות שלהן, שהוגשו על ידי מלצריות בחלוקים צחורים.
יחסי האנוש הלא מתווכים באים לידי ביטוי גם באינטראקציה הישירה עם בעל המסעדה. בעוד אלתרמן נשבע אמונים למסעדה, מאיר אריאל מקדיש את שירו "אצל ציון" (מתוך האלבום "ברנרד ולואיז", 1997), לציון עצמו, הבעלים של מסעדת הפועלים החביבה עליו. מערכת היחסים בין אריאל וציון מזכירה יותר את זו שבין הורה מסור לבנו מאשר את זו שבין בעל עסק שחושב גם על שורת הרווח ללקוח: "אצל ציון הירקון פינת טרומפלדור/בין הדואר וקולנוע דן/שמים הרבה לב בצלחת/בשביל מעט כסף קטן/שמים הרבה אהבה בפיתה/בשביל הרבה פחות מרבע זמן/אצל ציון רק חושבים איך להשביע/את רצון הלקוחות/לכן זה תענוג להגיע/רעב צמא באפיסת כוחות/ולפני שאתה מזמין הוא מציע/ולא נותן לך לחכות".
"'אצל ציון' מאיר מאפיינים נוספים של מסעדת הפועלים", סבור צבן. "הדבר הראשון שעולה מהשיר הוא שמסעדת פועלים קשורה לרחוב; לשכונה מסוימת, לאזור מסוים. האנשים שאוכלים בה הם האנשים שסביבה. יש לה וייב מקומי, כלומר, אם היא ממוקמת בפלורנטין, אז יש בה פיסה מפלורנטין. ואם היא ממוקמת באשדוד, אז יש בה פיסה מאשדוד. הסועדים חשים שייכים, מקומיים".
כלומר, המיקום של מסעדת פועלים הוא חלק מהזהות שלה.
"למסעדת פועלים יש אופי; היא לא סטנדרט. זה בא לידי ביטוי גם בבעלים: זה לא איזשהו עסק עם כל מיני זכיינים. לרוב היא נמצאת בבעלות משפחתית, הבעלים נמצאים שם, ולאופי ולנוכחות הקבועה שלו יש משמעות – אתה לא אוכל ברשת כלשהי, אתה אוכל אצלו".
גם הספרות משקפת את הרעיון שמסעדת פועלים היא בית, במיוחד כשמדובר בגבר, ובמיוחד שכשהגבר הזה סובל ממחסור בתחושה של בית. על כן, אין פלא שמיכאל אוחיון, הבלש המיתולוגי והנוגה שבראה הסופרת בתיה גור בספריה הבלשיים, אוכל במסעדת פועלים. ב"מוות בחוג לספרות" (1989), אוחיון, גרוש טרי ואב לילד, טרוד בתעלומת רצח כפול. הוא יוצא להפסקת צהריים ב"מאיר", מסעדת פועלים בלב שוק מחנה יהודה, "המקום היחיד לבילוי, להפוגה, אחרי גילוי גופה, אחרי מתחים בעבודה, אחרי צפייה בבדיקה פתולוגית". "מאיר" מחזיקה במאפיינים נוספים המשייכים אותה למסעדת פועלים: זהו מקום "אותנטי" (תמונות של פרס, שמיר והבאבא סאלי על הקיר), נדיב (צלחות על צלחות של סלטים לפני שמגיע תורם של השיפודים והקבבים) ומשפחתי (שלושת הצעירים, המשמשים כטבחים, כמלצרים וכקופאים, נוהגים באוחיון "בנימוס וכבוד מיוחדים"). אך העיקר הוא שבאזור החשוך והמוזנח, "מסעדת 'מאיר' הייתה מקור האור היחיד בחשכת הרפאים שסביב".
גם מולכו, רואה החשבון והאלמן הטרי, מ"מולכו", הטוב בספרי א.ב יהושע, מוצא את עצמו יושב במסעדת פועלים. זו לא מסעדת הבית שלו; נהפוך הוא: בגיחה המשונה שהוא עורך לעיירה זרועה, בניסיון כושל לאתר את גזבר העיירה, הוא נמשך לאכול במסעדה הזו בשל תחושת הזרות שהוא מעוררת, נוסף למחשבה הסוררת שאשתו המנוחה לא הייתה מסכימה להיכנס למקום כזה. על מנת למרוד בה ככל יכולתו הוא מתיישב ומזמין דווקא תבשיל חלקי פנים. תחושת הבית שאופפת את מולכו היא כמעט אל-ביתית: הטבח ההודי שמגיש לו את האוכל יודע איכשהו על מות אשתו ומנחם אותו, כאילו הוא כבר בן-בית בעיירה הזאת. והאוכל, שהוא טורף בתשוקה מבלבלת, מדיף "ריח תמציתי עמוק, כמו זיעת אביו". לאחר הארוחה הוא חש חלש, "כאילו הבשר שאכל מושך אותו אל האדמה", עד שהוא מוצא את עצמו נרדם במיטתה של הילדה ההודית שהדריכה אותו בנבכי העיירה, וישן שינה כבדה.
הדוגמאות הללו מציגות את מסעדת הפועלים כאי של יציבות בתוך מציאות לא יציבה, כבית חסין ועמיד לטלטלות שהחיים מזמנים לדמויות הספרותיות. אך למעשה, באותה מידה שמסעדות הפועלים מגלמות יציבות וקביעות, כך ניתן למצוא בדוגמאות האלו ממש עקבות לשינויים המשמעותיים שמתחוללים באופיין ובתפקידן של מסעדות הפועלים, שינויים שהם פועל יוצא של תנודות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות בישראל.
פרופ' מונטרסקו מצביע על שני שינויים משמעותיים הכרוכים זה בזה. "המהות של מסעדת פועלים היא הגדרה מעמדית של סגנון חיים: עירוני, עממי, וקואופרטיבי או משפחתי", הוא אומר. "אך סגנון החיים הזה, כמו גם המוסדות והארגונים שאפשרו אותו, כבר לא קיים. זה לא שאין פועלים, כמו שאין תודעה מאורגנת שתשרת ותזין אותם. זהו עוד תהליך בפרגמנטציית הזהויות של החברה הישראלית: את חייבת למתג את עצמך בפוליטיקת הזהויות כדי להרוויח טובין עבור הקבוצה שלך. הקטגוריות שמצליחות הן משפחתיות, אמא/סבתא טריפוליטאית, מרוקאית, תוניסאית וכדומה". תחת זאת, טוען מונטרסקו, האותנטיות עברה אתניזציה. "כלומר, מסעדת פועלים, שהייתה מבנה חברתי-מעמדי הפכה לחוויה שמתווכת עממיות במונחים אתניים".
התנתקותה של מסעדת הפועלים מהערכים המעמדיים או מהחשיבה המעמדית הפוליטית שהפיחו במוסד הזה חיים מאפשרת, ואולי אף מניעה תהליך של אתניזציה. "מסעדות פועלים הן חלק מההיסטוריה הציונית של תנועת העבודה", מזכיר פרופ' מונטרסקו. "התנועה הזו סיימה את תפקידה ההיסטורי; סט הערכים שהיא הנחילה הולך ומתפוגג, ואיתו גם הפועל העברי. לכן אין עוד צורך במסעדות שיגישו את האוכל שהזין את הפועלים העבריים. מה שנותר לנו הוא סימולקרה, דימוי שמנותק מהשורשים שלו".
וברגע שדימוי מסוים מתנתק מהשורשים שלו, הוא מתמסחר ביתר קלות.
"הדימוי של מסעדת הפועלים אכן עובר תהליך של מסחור, וזה בא לידי ביטוי בכמה מישורים. במקום תפריט קבוע של מנה ראשונה, עיקרית וקינוח במחיר נגיש, הארוחה התפרקה למנות נפרדות במחיר גבוה. במקום אותנטיות, מציעים לך חוויה אותנטית-כביכול של עממיות משווקת, עממיות בצלחת, או בקיצור, עדתיות. ועדתיות בישראל כיום היא מזרחית, כי המזרחיות מתחברת לצרכן הישראלי כסוג של עממיות".
אתה לא מתאר כאן רק תהליך של התנתקות, כי אם גם מעין התרוקנות.
"זו עוד נגזרת של העידן הפוסט מודרני שאנחנו חיים בו. מסעדות פועלים כבר לא מגישות אוכל פועלים, כמו שהן מציעות סבתא מדומיינת, שהיא לא באמת סבתא של אף אחד. הן מגישות מה שמכונה קומפורט פוד. אני חושב שזה מתקף תהליכי עומק בחברה הישראלית כולה: בעבר דיברו על החברה הישראלית ככור היתוך, כ-Melting pot, אך כיום החברה הישראלית לכודה בפוליטיקת זהויות שרק הולכת ומתעצמת, ולכן המלטינג-פוט לא תופס יותר. אנשים מחפשים היום משהו מוגדר זהותית, ולכן דווקא האוכל האתני הוא האוכל שמחליף את הקטגוריה של מסעדת הפועלים. זו כבר לא באמת מסעדת פועלים, אבל היא בכל זאת משקפת את האתוס של נחמה ומשפחתיות, או לפחות את הכמיהה לאתוס הזה. כמיהה יקרה למדי, יש לציין".
"מסעדות פועלים עדיין מגישות אוכל פועלים, כמו קציצות ושעועית", מסייג צבן. "גם השניצל הסופר-אשכנזי נאכל היום בכל מסעדה מזרחית בישראל. אבל הן מגישות אותן למעמד הבורגני. נוצר כאן היפוך אירוני מעניין, שבו הבורגנים שעובדים בהייטק ובקושי קמים מהכיסא, אוכלים את המזון שמיועד לאנשים שעובדים עבודה פיזית. כלומר מסעדות הפועלים מגישות לסועדים הבורגנים את השכר ואת התנאי לפעילות גופנית מאומצת, מבלי שיצטרכו להתאמץ בשבילה. במובן הזה, מעמד הביניים מנכס לעצמו את הזהות הפועלית, שמונעת מהפועלים למרוד בו".
יתרה מזאת, מושגים כמו נחמה ומשפחתיות אינם מזוהים היום עם אשכנזיות בשיח הישראלי, מוסיף מונטרסקו, "ולכן, אף על פי שאוכל אשכנזי היה מאבני היסוד של מסעדות הפועלים, ואף על פי שכילד גם אני אכלתי פעמים רבות במסעדת הפועלים 'טיב' באלנבי ארוחה שכללה כרוב סגול, שוק אווז, מנת שעועית או מרק, הרי שכיום הרעיון שמסעדת פועלים תגיש אוכל אשכנזי לא מתאפשר מבחינה תרבותית או מיתוגית. רגל קרושה זה פשוט לא קומפורט פוד".
גם לפי ספרו של נתן דונביץ', הסיבה לכך שזוהרה של מסעדת הפועלים הולך ופג החל מסוף שנות השישים היא ש"העיר מלאה מסעדות עממיות, בעיקר מסעדות מזרחיות. צעירים, ולא רק הם, העדיפו את המזרחיות". בינואר 1970 סופד עמוס קינן למסעדות הקואופרטיביות בכלל, ולבית ברנר בפרט בטורו ב"ידיעות אחרונות": "אותו בית ברנר, אבל לא מרכז הומה של חיים ציבוריים, אלא בית קברות לזיכרונות". הסיבה לכך, לפי קינן, היא ש"תנועת הפועלים הצעירה כבר איננה".
ואכן, משלהי שנות השבעים ואילך כמעט שלא ניתן למצוא בספרות העברית אזכור למסעדות פועלים קואופרטיביות או עממיות שמגישות אוכל פועלים "אשכנזי". את מסעדות הפועלים הקלאסיות מחליפות מסעדות מזרחיות, בכללן שיפודיות, חומוסיות או פלאפליות. עוד קודם לכן אפשר למצוא קשיי הסתגלות לרעיון, למשל ב"שישליק, שומשום וזיפזיף" של אפרים קישון ("מעריב", ינואר 1955), שבו הוא מתבדח על קיבתו, "הנשארת אותה קיבה לועזית ללא ישע, מן יצור לאומני הונגרייני", ומתקשה להסתגל לתפריט במזנון של עובדיה, הסמוך למערכת העיתון "מעריב", למאכלים המזרחיים ול"תבלינים המצחיקים".
כפי שקיבתו של קישון נרתעת מהמאכלים, כך הוא נרתע מהכמויות הפנטסטיות ומהשמות הזרים, ומעוות אותם במתכוון – קוס-קוסול, קאבאב עם באחאראט, קוב-קובון, עם "שמן וסרחים וחומצת גופרית", או עם "קורטוב אבקת נייר זכוכית". יש שיטענו כי היחס שקישון מפגין ברשימה זו הוא גזעני, ובמידה רבה הצדק עימם. אך לצד זאת, ניכר שקישון רואה בעובדיה, המתקשים להבליע את חיוכם הלעגני, ובמטבח החריף ועז הטעם שלו מעין גילום של הגבריות הישראלית החדשה; כישלונו לעכל את המאכלים המזרחיים, ש"טעמם היה זר לנפשי לאין שיעור" הוא כישלונו לצלוח את מבחן הגבריות הזה.
בהמשך, מרבית מסעדות הפועלים שניתקל בהן בספרות תהיינה, למעשה, מסעדות עממיות אתניות, ובעיקר מסעדות מזרחיות. "תמונות יפואיות", ספרו של מנחם תלמי (1979) המתחקה אחר חייהם של "ג'מעת יפו", נפתח בחאפלה גדולה אצל אבו חסן (שני תריסר מזטים, שני לוקוסים גדולים, ערימה של צלעות על האש, עראק, בירה, ויסקי). "פרא אציל", ספרו של דודו בוסי, המתאר את נעוריו של אלי, נער רגיש משכונת הארגזים הסובל מהפרעות אכילה ונקרע בין אימו, נרקומנית בגמילה, לבין אביו, אמן לא קונבנציונלי, מתחקה גם אחר ביקוריו במסעדה של מוסא: מוסא היא מסעדת הבית של אלי, והוא מזמין שם שיפוד כבד אווז, לאפות וסלטים, וטורף אותם בעמידה ב"ביסים גדולים ועצבניים" ואגב כך חושף את הפרעת אכילה שלו לעין כל, כלומר, מרגיש בבית. ב"אהבת דוד" (1990) מספר יורם קניוק את סיפורו הבדיוני של שר הביטחון במלחמת ששת הימים, מעין דוד המלך בן ימינו, מצביא גדול, כריזמטי ונערץ, אך בה-בעת גם נטול עכבות ונעדר מוסר. קניוק לא נזקק להכביר מילים על מנת לנמק מדוע אדם כזה, שהאדם באשר הוא אדם איננו מעניין אותו, בעל זאת נערץ על ידי העם; די בכך שהוא מתאר את תמונתו נעוצה בדוכן פלאפל – מאכל פופולרי בישראל שמושך אליו לקוחות מכל שכבות האוכלוסייה. אלה, כמובן, דוגמאות ספורות מתוך רבות.
אך לצד כל זאת, דומה שהספרות העברית עוד לא לכדה במילותיה את המהלך הנוכחי והמעניין כל כך: הלקוחות החדשים של מסעדת הפועלים. "את הפרולטרים הקלאסיים תפסו ההייטקיסטים ולצידם הפרקריאט – המעמד הפגיע שמורכב מעובדי קבלן, פליטים, סטודנטים ואמנים – העובדים הבלתי יציבים והמוחלשים שעובדים במסגרת לא מאורגנת", טוען מונטרסקו. "כיום הישראלי הממוצע לא בונה; הוא כותב קודים, או מנהל את הפרקריאט שיבנה בשבילו – את הפועלים החדשים שהוא לא נותן להם לאכול כמו שצריך, בזמן שהוא הולך לאכול במסעדת פועלים".
אם כך, הלקוחות התחלפו, ה-DNA של מסעדת הפועלים השתנה, אבל אנחנו עדיין הולכים לשם כדי להרגיש בבית, להתרפק על הזיכרונות, לחפש איזושהי אינטימיות בתוך הניכור העירוני.
"בתקופה של הזרה וניכור, תחת צורת החיים הקפיטליסטית, מוסדות קולינריים כאלה מעניקים תחליף כלשהו לקהילתיות האבודה, פיצוי לקצב החיים המהיר, לבשר קפוא ששולפים מהפריזר. כי אנחנו בכל זאת מחפשים נחמה. אולי אנחנו גם מתביישים בכך שהתרחקנו מהאתוס המכונן של חברת העובדים וכיבוש העבודה, ואולי זה גם געגוע למציאות שמתפרקת לנו בין האצבעות".
הספרות הישראלית אוהבת לדון במצב הלאומי דרך מטפורות קולינאריות, אך לא תמצאו בה תיאור של התפוררות מעמד הפועלים דרך המסחור והאתניזציה שעברו מסעדות הפועלים. בתיאור של מונטרסקו את הפיכתן של מסעדות הפועלים ל"עממיות מדומיינת" ול"סבתא בצלחת" טמונה לא מעט אירוניה, ואילו התיאורים של שיפודיות, חומוסיות או מסעדות עממיות בספרות העברית של היום הם נטולי ארסיות, אירוניה או מבט ביקורתי.
אך ניתן לחשוב על סיפור אחד שבמידה רבה מקדים את זמנו ומתאר את אותו תהליך התרוקנות של מסעדת הפועלים מערכיה היסודיים. שלא במפתיע מדובר בסיפור "התיק השחור" מאת יהושע קנז (מתוך הקובץ "דירה עם כניסה בחצר", 2008), סופר שאירוניה אינה זרה לו. קנז מתאר אב ובן שבאים לחומוסייה; רוב הסועדים יושבים בחוץ, על המדרכה, אבל האב מחליט להיכנס. במהרה מתברר שההורים גרושים והילד חי עם אימו. האב אינו יודע מה הילד נוהג להזמין; למעשה, הוא כלל לא יודע שהילד לא אוהב חומוס.
הוא מזמין פעמיים חומוס עם גרגירים, ביצה קשה, צנוברים, טחינה ואפילו בשר. הוא חוזר לקרוא בעיתון, משוחח בטלפון, כנראה עם אישה, ואינו מבחין בכך שהילד אוכל בעל כורחו. הוא גם לא שם לב שהילד לא מרגיש טוב, ואחוז פחד מארז, בחור שהיה מעורב בקטטה אכזרית ועכשיו יושב ואוכל את הפיתה שלו בקרבתם. האב קם והולך לדרכו, ומשאיר את הילד לסיים את המנה שלא רצה בה. "מזון, בסופו של דבר, הוא גם צורה של תקשורת והיקשרות", אומר צבן על "התיק השחור", "וכאשר הם לא קיימים, טעמו תפל".
הילד קם ממקומו, מסוחרר, רקותיו הולמות מכאב, ממהר לביתו אך לא מצליח להחזיק מעמד ומקיא בשביל הכניסה לחצר. הקונספט של חומוסייה כמסעדה משפחתית מתגלה ב"התיק השחור" ככסות ריקה וחלולה. המתבונן מהצד אולי רואה אב ובן שקועים באחד הטקסים של המשפחתיות והגבריות הישראלית – חולקים מנת חומוס ובכך מגשרים על כל הפערים שביניהם – אך בפועל התהום רק הולכת ומעמיקה. החום, האחווה, האינטימיות, הערבות ההדדית, כמו במשפחה המפורקת שמוצגת לפנינו, הם במקרה הטוב נוסטלגיה למה שהיה והתפורר, אם אכן התקיים אי פעם.
אך למרות שהדיון על מסעדות פועלים בעת הנוכחית כרוך במידה מסוימת של אירוניה ושל צער על מה שהיה ואבד, אפשר להתנחם בכך שהליבה והערכים היסודיים של מסעדות אלה הועתקו למרחב הביתי, ומפעמים בתוכו. "על אף שמסעדת הפועלים נעלמה מהנוף האורבני, או עוצבה ותומחרה כך שתתאים למחזיקי כרטיס סיבוס, בתים רבים עדיין משמרים את הארוחות הפשוטות של פעם", מזכיר צבן. "ילדים בצהריים מקבלים מהוריהם מנות פועלים – שניצל, אורז ופירה, לארוחת הבוקר אנשים מורחים פרוסת לחם וריבה, ובערב הסלט והחביתה מסמנים את סוף היום".
נטע הלפרין, התחילה את דרכה כעיתונאית בה-"העיר" ו-"עכבר העיר", וכתבה על סביבה, תרבות וספרות. במקביל, לימדה פילוסופייה וחקר ערים בבית הספר למחוננים "רון ורדי". למדה קולנוע ופילוסופיה לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב,, ותואר שני בספרות, גם הוא באוניברסיטה. כיום כותבת במדור משפחה ב-"הארץ", לצד כתבות תרבות וביקורות ספרות. מתגוררת בתל אביב.
