עליתי לארץ מברית המועצות בגיל 5, עם הוריי ואחי הקטן, לבית קטן בערבה – קיבוץ יהל. אני אוהבת מאוד את הקהילה וגם חושבת לחזור אליה יום אחד, אבל הילדות שלי הייתה מלווה בגזענות מהסוג השקט שחודר מתחת לעור. מעבר חד לעיר הגדולה ולימודי תיאטרון בגיל 23 שחררו ממני מעט מהשדים ונתנו לי במה לצעוק בקול גדול את כאביי. מאז, במקום לכעוס, החלטתי לפעול להנגשת התרבות של יוצאי ברית המועצות לקהל הישראלי שאינו דובר רוסית.
זו השנה החמישית שבה אני מתכננת את חגיגת הנובי גוד, או בעברית "השנה (אזרחית) החדשה", ומזמינה אליה את חבריי שאינם דוברי רוסית. כבכל שנה, אני משערת לעצמי שכולם כבר מכירים את החג והמסורת, וכבכל שנה תמיד יהיה לפחות אדם אחד שיעיר, "מה יש לחגוג נובי גוד? זה של נוצרים". זה לא, ואין גם קשר לחג המולד – שנחגג בכלל בתאריך אחר – למרות הסממנים הדומים. גם היום אנחנו עדיין חיים בתחושה שמפקפקים ביהדות שלנו, והפחד להציב עץ אשוח מקושט בבית – שמקנן בלב מגיל שש – עוד ישנו.
שינוי תודעתי לוקח זמן, אבל אני, כמו רבות אחרות ואחרים, רואה את עצמי אחראית להפיץ את בשורת החג. לא במאבק, אבל כן בחזרה סיזיפית על הדברים שמבדילים ומייחדים את החג שלנו. חלק מהביקורת באה גם מעולי ברית המועצות: "מה יש להסביר לחברה הישראלית את מה שהם גם ככה לעולם לא יבינו, חבל על המאמץ שלכן", הם אומרים. ואני? לא מוותרת. כמי שחוותה ילדות מפוצלת בין המדבר בקיבוץ לבין התא המשפחתי עם הניואנסים הסובייטים, הבטחתי לעצמי לא להסתיר ולא להתבודד בחגים שחשובים שלי. אני רוצה שהסיפור שלי, ושל עוד רבים אחרים, יהיה שזור בתוך הסיפור של החברה הישראלית כולה.
בשנים האחרונות חגיגות הנובי גוד יצאו מתוך המרחב הפרטי הביתי למרחב הציבורי, לרוב תחת חסותו של מותג וודקה כזה או אחר, אבל כמו שברית המועצות – וגם השנתיים האחרונות למעשה – לימדו אותנו, אין כמו בבית. בהשראת התהליך שעברתי, מצד אחד חזרה הביתה והתכנסות, ומצד שני גאווה ורצון להפיץ הלאה את המסורת, יצרתי יחד עם אחי ניקיטה, תחת מגבלות הקורונה, סדרת צילומים שמביעה את הרוח האינטימית של החג, בין השאר כדי לתת השראה לחוגגים המבודדים.
לא תעשה לך חג
בברית המועצות נאסר לחגוג חגים דתיים; בפסח, למשל, סבתא שלי הייתה קונה מצות בסתר, ובני המשפחה היו אוכלים מהן בתורות במקום מסתור בבית. החגים שכן צויינו היו חגים קומוניסטיים, רוויים בצבעים אדומים המזוהים עם המפלגה השלטת; הם נחגגו במרחב הציבורי וכללו מצעדי ראווה. נובי גוד היה יוצא הדופן: הוא נחגג בבית, בחוג המשפחה האינטימי, והחגיגה כללה עץ מקושט, חלוקת מתנות, ארוחה חגיגית ואפילו התחפשות לדמויות מאגדות עם סלאביות כמו ארנבים, נסיכת הקור, גמדים, זאבים, כדור שלג וכדומה. לא בכדי הוא נותר חשוב מאוד לעולים מברית המועצות, שכן הוא מקפל בתוכו זכרונות משפחתיים משמעותיים.
העץ הירוק תמיד
לעץ המקושט שאנחנו מציבים בסלון, אנחנו קוראים יולקה. הפירוש המילולי של המילה הוא עץ שנשאר ירוק כל השנה, גם כשסופת שלגים משתוללת בחוץ. מכאן בעצם נובע המנהג: על מנת להכניס אור וחיים הביתה בתקופות חשוכות וקרות, הכנסנו הביתה את הדבר היחיד ששומר על חיוניותו בכל עונה; קישטנו וחגגנו את החיים. זאת, אגב, בניגוד לנצרות שקושרת בעץ את סיפור הולדתו של ישו. בהתחלה המנהג היה להציב ענף אחד של העץ ולקשטו, אבל כמו כל דבר שמתחיל בקטן בתרבות שלנו – בסוף אנחנו מגבירים את הווליום למקסימום. כך השתרש המנהג להציב עץ שלם בסלון הבית, וכדי שיהיה יפה – גם גוזמים ומעצבים אותו בצורה מחודדת. מה עושים עם השאריות? לא זורקים, אלא שוזרים לחישוק. היום החישוק הזה מוכר כחישוק חג המולד שנוצרים נוהגים לתלות על דלת ביתם.
סבא כפור בא לבקר
למרות הדמיון הוויזואלי בין סנטה קלאוס לבין דמותו של דד מרוז (או "סבא כפור" בעברית), אין ביניהם כל קשר. סבא כפור הוא דמות במשפחת הכפור שמופיעה באגדות עם סובייטיות. איך קרה שגם הוא לובש בגדים אדומים ולבנים? האחראים הם כמובן הקומוניסטים. בעבר נהגה הדמות ללבוש בגדים בצבע תכלת ולבן, אך הקומוניסטים צבעו אותו באדום – הצבע המייצג של המפלגה – וצבע זה התקבע ונשמר גם לאחר קריסתה של ברית המועצות. כיום אפשר לראות את ראשיתה של חזרה איטית למקורות, ויותר ויותר דמויות דד מרוז בחנויות ובבתים לובשות תכלת. על פי אגדת החג, סבא כפור עובר מבית לבית ומניח מתנות מתחת לעץ. אל סבא כפור מצטרפת גם נכדתו סניגורצקה שעשויה משלג; היא משחקת עם הילדים בקפיצות מעל המדורה – אך היא נמסה כי כאמור, היא עשויה משלג.
מה אוכלים?
יש כמה מנות שנהוג למצוא על שולחן החג. סלט אוליבייה הוא אולי המנה הפשוטה ביותר, אבל גם אחת האהובות ביותר; בקרב משפחתי ניתן לו הכינוי סלט I Love You. זהו סלט תפוחי אדמה עם תוספות שונות, כמו סרטנים או בשר חזיר. יהודי בריה"מ החליפו את הבשר הלא כשר בנקניק עוף או בעוף מפורק. למרבה האירוניה, בארץ שואלים אותנו תמיד אם הנקניק בסלט כשר; לכי תסבירי שהסיבה שיש שם נקניק מלכתחילה היא כדי להכשיר את המנה.
חלדייץ, או רגל קרושה בעברית, היא מהמנות השנויות במחלוקת: דמיינו ג'לי רוטט בטעם מרק עוף. טעמתי פעם אחת בחיי, וזה הספיק לי. עם זאת, בכל שנה בנובי גוד אני מקפידה לקנות בסופר הרוסי הקרוב לביתי חתיכה גדולה ומרשימה לטובת האווירה הסובייטית, וגם כדי לפתוח טבלת הימורים מי יעז לטעום.
גם סלק וגם דג מלוח? לא פלא שילדים נרתעים מסילוטקה פוד שובאוי (בקיצור: שובה), או בעברית "דג במעיל פרווה". זהו סלט שכבות של סלק, תפוחי אדמה, גזר, בצל והרינג מלוח המתובל במיונז ובשמנת חמוצה. רק בגיל 28, כאשר הכנתי אותו לראשונה עבור צילומי הנוביגוד, טעמתי אותו לראשונה – והצטערתי שסירבתי לאכול אותו עד אז.
ס-נאסטופיישם נובים גודם!
