סדר ראש השנה של שפית איילת לטוביץ'

סדר ראש השנה, בו אוכלים מיני מטעמים שכל אחד מהם מסמל ברכה לשנה החדשה, מתקיים בעדות יהודיות רבות. שפית איילת לטוביץ' מביאה את סיפור משפחתה שעלתה ארצה מפרס ויוצקת את הפרשנות האישית שלה למנות המשפחתיות המסורתיות.

מכל מאכלי החגים, סביב שולחן משפחתי שהקפיד לחגוג כל חג שני אפילו, חיכינו במיוחד לשעועית של ראש השנה. יש לי זיכרון חד וברור כילדה, עוקבת אחר זרזיף הדבש הצלול שזיגג את השעועית האדומה-חומה שנחה בצלחת. את המרקם הלא ייאמן וריקוד הטעמים הלא יתואר, לא אנסה אפילו להסביר כי ניתן להבינם רק כשחשים וטועמים. וברקע, הייתי מאוהבת בניגון של דוד מוטי. תמיד הוא בראש השולחן, קורא את הברכה ומדגיש "ש-ירבו זכ-יותנו כ…", אך לשעועית אין מילה לסגירת הברכה כי בסידור שנכתב כאן, אין זכר למטען שהגיע משם.

סדר ומפרט הברכות על שולחן משפחת הושמנד, להלן משפחתי, הגיע יחד איתם מאיראן (פרס דאז). לימים גיליתי שכל עדה מברכת בברכות דומות במהותן, אבל מעט שונות בצורתן. מודה ומתוודה שהגילוי הזה חיבר אותי יותר לסדר ראש השנה שלנו, שמאז שאין בית גדול דיו להכיל את כולנו, הפכנו את החג לחופשה משפחתית רבת משתתפים ונאמנה למקורות. החג הזה הוא האזכרה הכי יפה לסבתי חורשיד שהעמידה אין-ספור ארוחות חג עבורנו.

חורשיד חנום נולדה למשפחה אמידה בעיר משהד בפרס. אביה קרא לה "נסיכה", והבטיח לה לכשתגדל, שמלה חדשה לכל יום בשבוע שלאחר חתונתה. כשנפטר, מיהרו להשיא אותה לגבר מבוגר ממנה, מהפרברים העניים של העיר האמידה. אדוניה הגיע ממשפחת הושמנד, שהייתה ענייה בכסף אולי, אך עשירה עד מאוד בשמחה וחיות מלבבת. הנישואים הללו הצילו את חיי. לא רק בשל הרצף הגנטי שאיפשר בהמשך את קיומי, אלא בזכות המידה שאימצה סבתי לחייה והאירה על חיי, מידה שהולידה את הכח הכי גדול שלה – לשמוח בחלקה.

שולחן החג שלי

אני אוהבת טקסים. אני אוהבת חגים. אני אוהבת למצוא את מהותם האמיתית, את כוונתם הראשונית ולהתחדש ולחדש את המסורות עליהן גדלתי. שהרי, מאחורי מה שנהיה, התווה, הוכתב וקיבע, הייתה פעם במקור כוונה גדולה וחשובה. כך גם לגבי האוכל שאני מגישה אל שולחן החג; כמה מהמנות נאמנות וזהות לסדר ראש השנה לפי שולחן משפחת הושמנד שהביאה את המסורות שלה כל הדרך מהעיר משהד, ואחרות עברו ליטוש שזכה לקבל את אישור השבט המשפחתי, גם אם לצערי סבתא חורשיד לא זכתה לטעום אותן, והשאר הם ערבוביה של עבר ועכשיו. התוצאה היא שביל אוכל מיטיב לכת ורוח.