עומר פולק אומר שהוא לא מסוג האמנים שניגשים לעבודה עם ציפייה מוגדרת ביחס לאופן שבו הקהל יגיב ליצירה. זה נכון גם לגבי "פיקניק על מאדים", המיצב האחרון שלו, שמוצג באסיף החל מהשלושה במארס. "אני רוצה שאנשים יחשבו," הוא אומר, "שישאלו שאלות, שישאלו את עצמם על העתיד שלהם – זה מה שאני רוצה."
המיצב, שהוא מתאר כגן שמימי וכפארק דיגיטלי, קורא למבקרים לבחון את הרעיון של פיקניק על מאדים. הפיקניק העתידני הזה נראה כאסקפיזם מפתה על פני השטח, אבל גם מאלץ את המבקרים לחשוב מה לא בסדר בתמונה וכיצד אפשר להימנע ממנה.
פולק ישב לשיחה עם דברה פרסט, כותבת ויועצת לאסיף, כדי לדון במיצב, בסיבות לכך שהוא משתמש באוכל כאחד האמצעים האמנותיים המרכזיים ביצירתו ובתפריט שלו לפיקניק על מאדים.
דברה פרסט: מהו "פיקניק על מאדים"? מה יראו המבקרים שיגיעו לאסיף?
עומר פולק: בגלריה יהיה מבנה מצינורות מתכת, והקירות יהיו עשויים ממעין אריג ששומר על קשר בין הפנים לחוץ, בין הסביבה הפנימית לסביבה החיצונית. האריג הזה מייצר אשליה של תנועה. את נכנסת למקום ורואה מין גינה על הרצפה עם 24 מסכים. המסכים מקרינים תמונה של עשב שנע עם הרוח. על אחד המסכים, למשל, רואים צ'יפס שנפלו על האדמה ונמלים אוכלות אותם. יש הרבה ניואנסים מחוויית פיקניק אמיתית.
באמצע החלל יש אובייקט שהוא חשוב במיוחד: סטנד עם צינורית מעבדה מזכוכית שאפשר להריח דרכה. ובתוכה יש ריח של אדמה, שיצרתי עם אחת מיצרניות הריח הגדולות בעולם. זה ריח של אדמה לחה, כך שהוא מזכיר מיד עבודה בגינה.
כל האזור הזה הוא טבע מעשה ידי אדם, ויש בו חומה אחת גבוהה מאוד – שישה מטרים – עם גינה ורטיקלית של צמחים אמיתיים, מסטארט-אפ ישראלי ששמו Vertical Field. זה הטבע האמיתי היחיד שיהיה בפנים. הוא יהיה דומה מאוד לג'ונגל. בקצה המבנה יהיו חלונות דמויי חלונות מטוס.
מה רואים כשמביטים דרך החלונות?
מאחורי החלונות יש מסך. רואים ארבעה סרטונים שונים, שכל אחד מהם מתייחס למציאות אחרת. באחד רואים את כדור הארץ מסתובב, ואז רואים הרבה ירקות ופירות עפים בחלל. בסרטון השני רואים את הטבע של מאדים: תראו נוף ואז הוא יתחיל ללבלב. בסרטון אחר תהיה מין טיסה מופשטת מעל מאדים עם תמונות אמיתית מנאס"א וכמה תמונות תלת ממד שיצרנו. ויש עוד סרטון שהוא סרטון של טבע, של מאובנים עצומים של ירקות ופירות. ובאמצע יש קטעים שבהם אנשים שותלים דברים במעבדה ומגדלים דברים. שוב, זהו טבע מעשה ידי אדם.
ומה רואים כשיוצאים מהמבנה?
ממול יש מסך ענק עם שידור חי מתחנת החלל הבינלאומית, אבל הוא משדר רק תמונה של כדור הארץ, בזמן אמת.
זה נשמע יפה וסוריאליסטי באותו זמן. עכשיו כשאנחנו יכולים לדמיין את המיצב, ספר לנו על הרעיון ל"פיקניק על מאדים".
המבקרים בעצם נכנסים לחלל ספקולטיבי, שהוא משהו בין פארק דיגיטלי לחלל שחוקר את הרעיון של כדור הארץ. כך שכשאנחנו מדברים על "פיקניק על מאדים", אנחנו בעצם מדברים על הכאן ועכשיו ולא על העתיד. המיצב עוסק ברעיון של תרבות אוכל ספקולטיבית על מאדים, ובהשפעה שתהיה להתרחבות של האנושות לחלל החיצון על האופן שבו אנו אוכלים, על הטקסים, המסורות וכל מה שמתלווה לכך.
עוד מרכיב חשוב הוא הרעיון של סביבות חוץ ופנים, כי פיקניק הוא בעצם בריחה החוצה. פיקניק מתקשר לתחושות כמו פשטות וספונטניות. וזה דבר שלא יכול להתקיים על מאדים, נכון? אי אפשר להיות בחוץ. הכול חייב להיות בפנים. אי אפשר להביא מה שרוצים. לכן ההחלטה מה לקחת איתך היא החלטה חשובה מאוד.
זה פחות או יותר הרעיון. החלל מציע לך אפשרויות שונות: הוא מציע לך לברוח אליו ולחלום בו על עתידים שונים או על מציאויות שונות. כשאנשים חושבים על "פיקניק על מאדים", או כשהם שומעים את השם, הם אומרים: "וואו, מדהים. אני רוצה להיות שם. אני רוצה לעשות פיקניק על מאדים". אבל כשחושבים על הרעיון שוב, מה הוא בעצם אומר?
בעיניי זה החלק הכי חשוב בכל העניין. כי יש בזה משהו קצת אפוקליפטי. אני חושב שכשמתחילים להבין את המשמעות, את מה שאנחנו מאבדים כשאנחנו בחלל החיצון, זה יכול להשפיע על אנשים ועל ההתנהגות שלהם כאן על כדור הארץ.
מעניין לחשוב על הפן האפוקליפטי, בייחוד כניגוד לרעיון שלך של המיצב כגן שמימי, כפי שאתה כותב בהצהרת האמן שלך. מה משמעות המונח "גן שמימי" עבורך?
בעיניי הפרויקט באופן כללי, והגן השמימי בפרט, הם בעיקר משהו בין פנטזיה למציאות. זה היחס שלנו לטבע. איך אנחנו מחליטים לנהוג בחיי היומיום ומה אנחנו אוכלים ואיך אנחנו צורכים. בעיניי זו פלטפורמה שאפשר להיכנס אליה ולהיות מסוגלים לחלום, ולהיות מסוגלים לברוח מהמציאות שאנחנו חיים בה, כדי לדמיין מציאויות חדשות או אפשריות.
אילו תחושות אתה מקווה שיעלו באנשים שיעברו במיצב?
קודם כול, אני מקווה שהם יהיו קצת מבולבלים. שאחר כך הם ילכו הביתה ויגידו: "וואו, כל כך יפה כאן. ראינו את הדבר הזה, אבל זה כל כך מוזר. למה אנחנו צריכים את זה? מה קורה?"
אני רוצה שאנשים יחשבו, ישאלו שאלות, ישאלו את עצמם על העתיד שלהם. זה מה שאני רוצה… שאנשים יחשבו ויהרהרו וידונו באפשרות הזאת, ברעיון הזה. למה בעצם אנחנו צריכים לטוס למאדים? ושבעקבות השאלה הזו הם יבינו שאנחנו בעצם צריכים לשנות את האופן שבו החברה שלנו מתנהגת כאן על כדור הארץ כדי להימנע מתרחיש בסגנון "מראה שחורה".
לו היינו טסים למאדים, היו לנו שישה או שבעה חודשים להביט בכדור הארץ בדרך – קצת כמו החלונות במיצב הזה. מה אתה מקווה שאנשים יראו כשיביטו בכדור הארץ, הן כחברה והן כפרטים?
כשמדברים עם אסטרונאוטים וצופים בסרטונים ביוטיוב ובראיונות, כולם מדברים על הרגע שבו הם רואים את כוכב הלכת הזה ומבינים כמה מטופש להתנהג כמו שאנחנו מתנהגים, בכל הרמות – חברתית, כלכלית, פוליטית, המלחמות – וכמה חשוב שנקדיש את כל הזמן והאנרגיה שרק אפשר כדי להציל את כדור הארץ. אני מקווה שזה מה שאנשים יחשבו וירגישו.
איך אתה מקווה שהמיצב ישנה את ההתנהגות של המבקרים או את אופן המחשבה שלהם לגבי קיימות?
יש אנשים שיכנסו פנימה, יצלמו תמונה לאינסטגרם, יהיו שמחים וזה בסדר. אבל אני בטוח שמי שיבלה זמן בפנים ויחשוב: "רגע, למה אני צריכה ריח של אדמה לחה?" אני יכולה פשוט לצאת החוצה. למה אני צריך לבוא הנה כדי להריח אותו?"… להראות למישהו עשב שנע ברוח, אבל לא להרגיש את הרוח… זה כמו לצמצם חוויה לרגע מסוים אחד ולתת לך את האפשרות להתמקד ברגע המיוחד הזה. ואני מאמין שזה יכול להשפיע על האופן שבו הם חושבים על כוכב הלכת שלנו ועל הרצון שלנו להציל אותו."
כשדיברנו על הפרויקט ב"אסיף" אחת השאלות שעלתה היא האם אנחנו תושבים של כדור הארץ שנוסעים למאדים רק כדי לערוך פיקניק, ואז מסתובבים וטסים חזרה? או שהרעיון הוא שאנחנו חיים על מאדים ויוצאים לפיקניק? למה אתה התכוונת?
יותר לרעיון השני, אבל האמת שלאף אחד מהשניים. יש שם רעיון של פיקניק על מאדים ורעיון של מסע. פיקניק הוא דבר פשוט מאוד – יוצאים החוצה, נהנים מהשהות בטבע וזו צורה פשוטה של אסקפיזם. אבל האסקפיזם שבטיסה למאדים הוא אסקפיזם שנובע מכורח. אם התרחיש הוא שהרסנו את כדור הארץ ועכשיו אנחנו חייבים לברוח…. אז זה אחד התרחישים.
ועוד שאלה – מי נוסע ראשון למאדים? העשירים, נכון? בעיקר עכשיו, כשיש מעבר ממשלחות של ממשלות ליוזמות פרטיות. אחד התרחישים יכול להיות שחברות גדולות ישתלטו על מאדים. אז יש כאן גם הרבה שאלות אתיות.
מעניין לדבר על אסקפיזם על רקע הקורונה. האם המגפה השפיעה על אופן החשיבה שלך?
הפרויקט התחיל הרבה לפני הקורונה, אבל החלק של האסקפיזם ברעיון גדל מאוד במהלכה. אני חושב שבגרמניה [שבה הוא מתגורר] פיקניקים ממש הצילו אנשים. כולם יצאו לפיקניק. ובישראל, כשהיה סגר והיה אסור בכלל לצאת מהבית, אנשים יצאו לפיקניק כמין פעולה אקטיביסטית. הם היו מצטיידים ומוצאים מקום מאחורי שיחים, שהיה פעם השירותים של הפארק. אבל פתאום זה נהיה המקום הכי שווה, כי אף אחד לא רואה אותך ואפשר לעשות שם פיקניק. אין ספק שהמשמעות של רעיון הפיקניק גדלה מאוד בתקופת הקורונה.
אוכל הוא מרכיב חשוב בכמה מהעבודות הקודמות שלך, וכמובן בעבודה הזו. למה?
כשאני אומר שאני עוסק באוכל, אני מתכוון לכך שאני עוסק גם בכל מה שנמצא מסביב לאוכל: מסורת, תרבות, משהו שאני מביא מהבית. אני בא ממשפחה מעורבת, אמא שלי מרוקאית ואבא שלי יוגוסלבי. אוכל הוא עניין חשוב במשפחה שלנו. הכול קורה סביב השולחן.
לפעמים הסיפורים שמאחורי האוכל מעניינים אותי יותר מהטעם. וזה עוד מדיום; כאמן, אני משתמש במדיומים שונים, אני משתמש בטכנולוגיה, אני משתמש בטבע. אני משתמש בריחות, ומבחינתי העיקר הוא החוויה. ובגלל זה אין אוכל בתוך החלל – רק פלטפורמה שכולם יכולים להיכנס אליה ולחוות את הרעיון.
המקום שבו אוכל אמיתי בכל זאת נכנס לעניין הוא "המזווה למאדים": פרויקט שבו "אסיף" מציע למבקרים להוסיף צנצנת ממה שהיו רוצים לקחת איתם למאדים, כל דבר מתבלינים של סבתא ועד צנצנת של גפילטע פיש. מה אתה היית מוסיף למזווה?
בחודשים האחרונים לימדתי בתוכנית לתואר שני בשנקר, ולקורס שלי קראו "פיקניק על מאדים". במפגש הראשון ביקשתי מהסטודנטים להביא משהו שהיו רוצים לקחת איתם למאדים. קשה לי מאוד לומר מה אני הייתי לוקח, אבל אני יכול לתת לך דוגמה מהם.
תלמידה אחת אמרה: "יש כל כך הרבה דברים שהייתי לוקחת, האמת – הכול, אבל יש דברים שלא הייתי לוקחת. אז החלטתי להביא משהו שלא הייתי לוקחת." ואז היא הראתה ריפוד של חזייה. היא אמרה שהיא הייתה חולה בסרטן השד. כאן, על כדור הארץ, זה משהו שהיא צריכה להסתיר. והיא מקווה שעל מאדים נוכל לייסד חברה על ערכים אחרים, לעצב חברה אחרת כדי שנוכל להרגיש גם בחיי היומיום את החופש שאנחנו מרגישים בפיקניק. אז אני מקווה שהדברים שניקח איתנו יעזרו לנו ליצור חברה טובה יותר.
אם הייתי יכול לשגר את עצמך למאדים ברגע זה, מה היית לוקח ומה היה בסל הפיקניק שלך?
את המשפחה שלי, בלי ספק. מה הייתי מניח על המחצלת? אני מקווה שזה יהיה יותר מהמון אצות ודברים כאלה, אני מקווה שזה יהיה קצת יותר צבעוני ושיהיה לזה ריח של אוכל. הייתי מביא את עוגת התפוזים של אמא שלי, לחם טוב וחומוס. קצת קלישאה, אבל מה לעשות? הייתי מביא חומוס.
האמת שחומוס מתקשר היטב לשאלה האחרונה שלי. איך לדעתך העבודה מושפעת מהמיקום שלה בישראל, אם בכלל? או שאתה מרגיש שהיית יכול להציב אותה בכל מקום בעולם?
זה מיצב די בינלאומי. אבל אני חושב שמה שייצור את הקישור למקום הוא המחשבות והשיחות של האנשים. בישראל חושבים על כשרות, על ארוחת שבת, חושבים על דת באופן כללי. האם נחשוב באופן דתי על מאדים? שוב, זו פלטפורמה שאת יכולה להכניס לתוכה את המחשבות שלך. ולכן לא משנה איפה היא נמצאת, משנה מי מבקר בה.
הריאיון נערך לצרכי קיצור והבהרה.
