"זורבה", בית האוכל של אסף ויינשטיין, ששוכן בלב שכונת מגורים בנתניה, מציג את אחת ממנות אוכל הרחוב המוצלחות והאהובות בישראל. בהתאם לכך, כמעט בכל שעות היום משתרך בכניסה תור לא קצר, וזמן ההמתנה – שנובע מהעובדה שוויינשטיין מרכיב בעצמו כל מנה ומנה לכל לקוח ברגע ההזמנה – עלול להיות ארוך.
ארגז לחם היא המאפייה הכפרית-קהילתית שהייתם רוצים שתהיה לכם מתחת לבית. כמו המאפיות הקטנות והקסומות שמגלים בטיולים באזורים כפריים באירופה, גם כאן כל מה שטועמים הוא מדויק, אלגנטי וממלא את הנפש. הצניעות ניבטת מכל מדף, כי מה שיש לאורן גבאי בידיים אין לאופים רבים כאן.
עדינות היא שם המשחק בסירמיונה. החל מהמרקם האוורירי דרך צבעי הגלידות הבהירים על פי רוב ועד לטעמו של כל כדור, אפילו בטעמים מוכרים כמו שוקולד או וניל. גולת הכותרת כמובן שייכת לגלידות השמנת, המשלבות פירות, ירקות ועשבי תיבול, כאלה לא מוצאים בשום מקום אחר. בכל ביקור קולקציית הגלידות משתנה (בעיקר בקיץ) על פי המצאי בשוק וכל טעם הוא חוויה מהסוג של 'היי, כזה עוד לא טעמתי'.
כשהצטרף עידו פיינר אל רוברטה וינצ'י, הוא הפך אותה ממסעדה איטלקית גנרית למסעדת פארם טו טייבל, שמתכתבת הן עם איטליה והן עם ישראל
"אין קסום כמו לשבת במסעדת הלנה בנמל בשעת שקיעה ולאכול ארוחת ערב מוקדמת", אומרת ריטה גולדשטיין, "כמעט קשה לשחזר את עוצמת החוויה".
יקב מרגלית, מחלוצי יקבי הבוטיק בישראל, נוסד ב-1989 על ידי ד"ר יאיר מרגלית, מדען, גימלאי של המכון הביולוגי בנס ציונה.
שווארמה אבו אדם מתמחה בשיטת הבישול הקדומה זִרִבּ – בור חפור באדמה. ובאמת, בבור עמוק באדמה, טומן מרעי נתחים וצולה אותם במשך שעות ארוכות.
במסיק קיבוץ מגל מייצרים שמנים זניים מעשרה זני זיתים (מקומיים וים תיכוניים), שונים זה מזה בטעמם, בחריפותם ובמידת המרירות שלהם.
דנה טל ובן זוגה, הגבן תמיר פרץ הקימו בית ייצור ארטיזנלי לגבינות בקר בסגנון איטלקי-פיימונטזי שנקרא המחלבה הקטנה.
מקדש האוכל הטריפוליטאי – מוקד עלייה לרגל בקרב יודעי דבר, ומי שאכל בפינקי האוכל של כרמל פעם אחת, יתקשה להתפשר על מסעדה טריפוליטאית אחרת
