"מקום בשולחן" הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד.
תמי כהן שפירא חזרה לבשל במטבח ביתה בקיבוץ ניר עם, אבל שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. על המחבת הגדולה היא צורבת את מילוי הבשר לבורקס וריח הבשר שמתפשט בבית מגיע גם אל לופי הכלב של זיו, שנובח ללא הפסק. את בורקס הבשר הייתה מכינה פעמים רבות. לפעמים לארוחת שישי, לפעמים סתם ככה באמצע שבוע. "כולם אוהבים בורקס בשר" היא קובעת וגם זיו היה טורף אותו, "לפעמים היה יורד על בלה שלמה", היא נזכרת.
זיו, אהב כשהיא בישלה עבורו אבל גם היה בשלן בעצמו, מספרת תמי. את הבישול גילה כשעבר לדירה משלו בקיבוץ, אבל מעולם לא נעזר בה או ביקש ממנה מתכונים. להיפך, היא אומרת, הוא אהב לנסות דברים חדשים כאלה שהיא מעולם לא הכינה בבית, כמו עלי גפן וכרוב ממולאים או תבשילי קארי שונים.
בכלל היא אומרת, זיו אהב להתנסות מאוד בחיים. "הוא התנסה בכל דבר כי הוא ידע שאנחנו שם בשבילו לעזור לו תמיד. טרחתי להגיד לו שלא משנה מה, אני אהיה שם בשבילו בעת הצורך ובעת צרה. חוץ מפעם אחת. רק פעם אחת לא הייתי שם בשבילו ב-7 באוקטובר 2023". ולמרות שהיא יודעת שזו לא אשמתה ולא היה בשליטתה התחושה שלא יכלה להיות שם בשבילו ברגעיו האחרונים לא עוזבת אותה.

את ערב החג של שמחת תורה ב-6 באוקטובר בילו בני משפחת כהן-שפירא יחד בביתם בניר עם. כמה שעות קודם לכן שאל זיו את אמו מה היא מתכננת להכין לארוחת החג וכשענתה לו גולאש, הוא לא התלהב, היא נזכרת בחיוך, "הוא אמר לי שהגולאש שלי ככה ככה". הוא שלח לה מתכון משלו והיא הכינה לפיו את תבשיל הבשר ההונגרי שיצא מוצלח במיוחד, היא משחזרת. "זיו ליקק את האצבעות ואני שמחה שלפחות גרמתי לו לחייך וליהנות ממה שבדיעבד הייתה הארוחה האחרונה שלו. הסעודה האחרונה".
אחרי שסיימו לאכול קיבל זיו את המיקום של מסיבת הנובה ויצא כשהוא משאיר את לופי אצל הוריו כפי שעשה בכל פעם שהיה יוצא למסיבות בארץ או בחו"ל. בבוקר הם התעוררו לקול האזעקות. את הטלפון הראשון הם עשו לזיו שדיווח שהוא וחבריו מתקפלים ומתחילים לחזור הביתה. כשעה לאחר מכן היא כתבה לו שיש חדירת מחבלים לקיבוץ, אך הוא לא סיפר לה שגם המרחב בו הוא נמצא שורץ מחבלים. "חשבתי שהמלחמה היא פה אצלנו בקיבוץ. לא ידעתי שהמלחמה גם שם. כל הבוקר לא היה לנו חשמל. רק כשחזר החשמל ואיתו האינטרנט הבנו את מה שקורה גם מחוץ לקיבוץ", היא משחזרת.
הפעם האחרונה ששמעו ממנו הייתה בשעה 08:30 בבוקר. עם חבריו עוד הספיק להתכתב עד 08:50 ואז דממה. זו גם השעה שהיא מאמינה בה נרצח. במשך שלושה ימים הם חיפשו אחריו בבתי חולים ובמשטרה, מנסים להשיג כל שבב מידע. כשקיבלו את הטלפון מהמשטרה בשעה שתיים לפנות בוקר בעודם שוהים במלון המפונים בתל אביב, היא כבר הבינה שסוף טוב לא יהיה פה.
זיו נולד בשנת 1997 באילת לתמר שפירא ויחיאל סבג ובהמשך עבר עם אמו לקיבוץ ניר עם בעקבות נישואיה של תמר לפטריק כהן שגידל אותו כאב. את הכינוי פפה קיבל מחבריו ואחר כך גם דאג להוסיף אותו בתעודת הזהות יחד עם שם משפחתה של אמו.
חמישה אחים היו לזיו: אביאל ומור סבג, ילדיו של יחיאל, וטל, גיל ודן כהן, ילדיהם של תמר ופטריק. הקשר עם אחיו הקטנים, מספרת תמי, התחזק רק אחרי שיצא מהבית לדירת הנעורים בקיבוץ. עד אז היה עסוק עם חבריו ופעיל בתנועת הנוער העובד והלומד בה אף המשיך כגרעינר כחלק משנת שירות לפני הגיוס לצבא. אבל מהרגע שעבר לדירה משלו החלו אחיו הקטנים לבוא אליו,לבלות איתו ולטפל בלופי הכלב, מספרת תמי.
לדירה של זיו כולם היו אוהבים לבוא, היא מוסיפה. הוא היה איש של אנשים והיו לו המון חברים. כל פינה בדירה הקטנטונת ובחצר הוא ניצל כדי לארח חברים: שתל ורדים, התקין ג'קוזי ובחורף הוסיף פטריית חימום, העיקר שיהיה להם כיף. והם היו יושבים אצלו ערבים שלמים ומשחקים קאטן או מדברים לתוך הלילה על בירה.
כילד היה ברדקיסט ושובב גדול, היא מספרת, ומוסיפה בחיוך, "הוא היה מרדן לפי הספר, כי ידע שנהיה שם לעזור לו בעת הצורך". גם כשגילתה בכיתה י"א שהוא מעשן לא כעסה אלא רק דיווחה לו שהיא יודעת ומאז ידע שהוא יכול לספר לה הכל ולסמוך עליה תמיד. ככל שבגר גילה את נפש האמן שבו. הוא למד צורפות תכשיטים כתחביב ורתכות כמקצוע ואם היה מוצא חוט ברזל זרוק בחצר, מיד היה יוצר ממנו פרח כקישוט לגינה, מספרת אמו.
כשלא עבד עם הידיים היה מתמסר למוסיקה שכל כך אהב. על קיר דירת הנעורים שלו בקיבוץ נמצא השיר היחיד שהספיק לכתוב, ומילותיו מדייקות את התחושה שהשאיר בלכתו: "ניצוץ קטן של געגוע/ נראה כמו כוכב לכת מרחוק/ אבל כשמתקרבים/ זה בעצם פתית שלג קטן ועדין/שנמס בידיי כאילו מעולם לא היה שם/ וכל מה שנשאר לך ממנו/ זה רק התחושה שלו שם"
הכנתם.ן? שתפו צילום של המנה בצירוף A_Place_at_the_Table# כדי לסייע בהנצחת זכרו של זיו פפה שפירא ז"ל.
1 בצל גדול לבן קצוץ לקוביות בינוניות
3 כפות שמן לטיגון (לא זית)
1 ק"ג בשר בקר טחון איכותי (אנגוס למשל) בלי הרבה שומן
1 ק"ג בצק עלים מופשר לפי ההוראות
גביע רסק עגבניות (100 גרם) עדיף ללא סוכר
½ כפיות כורכום
1 ½ כפיות פפריקה מתוקה
½ כפית כמון
1 כף סילאן
1 כף שום גבישי
לציפוי:
1 ביצה
1/3 כוס שומשום
- מטגנים על אש בינונית-גבוהה את הבצל בשמן עד שמשנה צבע לשקוף, כ-5-7 דקות.
- מוסיפים בשר ומטגנים עם הבצל עד שמתבשל ומשנה צבע, כ-5 דקות.
- מוסיפים כורכום, פפריקה מתוקה, כמון, שום גבישי, רסק עגבניות וסילאן ומערבבים. מבשלים כרבע שעה. מערבבים היטב ומכבים את האש מצננים לטמפ' חדר.
- פותחים את בצק העלים המופשר (מופשר) וחותכים לעלים. מחלקי את הבצק לחמש חתיכות שוות בגודלן. פותחים את העלה לרוחב וממלאים לאורכו כמות נדיבה של בשר, מהדקים את הבצק לסגירה למעין גליל ארוך.
- מעבירים לתבנית גדולה מרופדת בנייר אפייה כשהצד הסגור פונה כלפי מטה והצד שפונה כלפי למעלה חלק. חוזרים על הפעולה עם שאר הבצק עד שיש 5 גלילות ארוכות ממולאות בשר.
- עם סכין חורצים בבצק (3 חריצים בכל גלילה).
- מברישים בביצה טרופה ומפזרים שומשום. מכניסים לתנור שחומם מראש ב200 מעלות ל22-25 דקות עד שהכל משחים יפה.
*המתכון המופיע נאמן למתכון המשפחתי ולא בוצעו בו שינויים.