מתכון: בסטיל (קציצות טריפוליטאיות) מאת אורלי בן יהודה, אמה של יובל בן יהודה ז"ל

"מקום בשולחן" הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד. 

כל השנה הייתה יובל בן יהודה מחכה לרגע שבו תוכל לאכול מקציצות הבסטיל של אמא שלה. בהתאם למסורת המשפחתית, את הכופתאות הטריפולטאיות הייתה האם, אורלי, מכינה רק בפסח, למחרת ליל הסדר. זו מנה חגיגית שדורשת לא מעט עבודה, היא מסבירה. תחילה מכינים את מילוי הבשר המתובל, אחר כך את פירה תפוחי האדמה שיעטוף אותו, ובסוף טובלים בקמח ובביצה טרופה ומטגנים. ליובל, שאהבה את כל המאכלים של אמה אבל את הבסטיל במיוחד, הייתה אורלי תמיד שומרת כמה בצד, רק עבורה. פעם אחת, היא מספרת, החליטה להפתיע אותה סתם ככה באחד מימי שישי, וכשיובל חזרה מהעבודה חיכו לה על השולחן קציצות הבסטיל השחומות. החיבוקים והנשיקות להם זכתה היו שווים את כל המאמץ, היא נזכרת.

על כף ידה משטחת אורלי מעט פירה, מניחה במרכזו מילוי בשר, מעליו עוד קצת פירה ובידיים מיומנות מעצבת קציצה ראשונה. "הילדה הזאת הייתה בתוך הוורידים שלי", אומרת האם, שהייתה נותנת הכל בשביל שיובל שלה תוכל לטעום מקציצות הבסטיל עוד פעם אחת. 

בפסח האחרון, כשאחיה של אורלי ביקשו ממנה שתעזור להם בהכנתן, היא סירבה. מאז שיובל נרצחה, היא לא הייתה מסוגלת להכין אותן שוב, עד היום. "זה קשה לי. אני לא יודעת אם אי פעם אני אוכל את הדבר הזה", היא מתקשה לעצור את הדמעות. "אי אפשר לתפוס שאני מכינה את המנה הזו, שהיא כל כך אהבה, והיא לא נמצאת איתי". 

יובל נולדה לאורלי ויאיר בן יהודה בשנת 1997, וגדלה בפרדסיה, אחות קטנה לאוראל ושלו. כשהייתה בת 17 נפטר אביה בפתאומיות, והאם וילדיה נאלצו לעבור לרמת גן, קרוב למשפחתה של אורלי. אובדן האב והמעבר לעיר בגיל ההתבגרות הקשו מאוד על בתה הקטנה. למרות זאת, מספרת האם, יובל הייתה תמיד מלאת שמחת חיים ומוקפת חברים. ילדה שובבה ועצמאית, עם לב ענק ויכולת להתחבר לכל אדם.

היא הייתה בצופים, מכיתה ד' ועד הצבא, ומצאה את מקומה בצוות הווי ובידור, ולא במקרה. היא אהבה מאוד קריוקי ומוזיקה, מספרת אורלי, ותמיד דאגה להרים את האנרגיות ולגרום לכולם לחייך ולשמוח.

לכן גם אהבה כל כך מסיבות טבע. הן היו מקור לאושר עבורה, סמל לחופש, שחרור ואהבה. אורלי, שאהבה פחות את המסיבות שיובל נהגה ללכת אליהן בקביעות, סיכמה איתה שהיא תבחר ותלך רק לאלו השוות באמת.

על מסיבת הפסיידאק בדרום יובל לא סיפרה לה. "אם הייתי יודעת, היא לא הייתה הולכת", אומרת אורלי. כשקמה ביום שבת, 7 באוקטובר, לקול האזעקות, גילתה אורלי שהחדר של בתה ריק. אחרי שניסו לאתר אותה בין חבריה, הבינו אורלי ואחיה של יובל שהיא הייתה במסיבה בדרום. ארבעה ימים חיכתה האם, בלי לעצום עין, עד שביום שלישי שמעה את הנקישה על דלת ביתה, שבישרה על מותה של יובל שלה. 

כשהחלו האזעקות מוקדם בבוקר, יובל מיהרה לנסוע הביתה, אל אמה. על כביש 232 עצרו אותה המחבלים, גררו אותה מהרכב וירו בה שלוש יריות. "היא הייתה האור בבית הזה", אומרת אורלי, "וכאילו ביום אחד הורידו לי את השאלטר. אין לי כלום. דממת אלחוט". 

נחמה היא מתקשה למצוא, אבל יש לה זיכרון קטן שמצליח לעודד אותה. חודש לפני שבתה נרצחה, החליטה אורלי שתעזור לה ללמוד ספרות כלבים ולפתוח מספרה משלה. כלבים, ובעלי חיים בכלל, היא אומרת, היו אהבת חייה של יובל, שתמיד אספה כלבים וחתולים עזובים. את העיניים הגדולות והירוקות של בתה שבהקו מאושר באותו יום, כשישבו על המרפסת והיא בישרה לה על החלטתה לעזור לה, היא לא תשכח. "אני מתנחמת בזה שחברים שלה אמרו לי, שההחלטה שלי לשלוח אותה ללמוד הפיחה בה אור ושמחה, ושזה היה החודש הכי שמח שלה".