מתכון: חריימה מאת ליאת איילון-רביע, אמו של אופק רביע ז"ל

"מקום בשולחן" הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד. ליאת, אמו של אופק רביע ז"ל, מכינה את החריימה שלה, המנה שאליה השתוקק בנה בכל פעם שהיה רחוק מהבית.

שישה חודשים טייל אופק רביע ז"ל בדרום אמריקה ובכל יום שישי, כשהיה מתקשר להוריו לאחל להם שבת שלום, היה אומר לאמו כמה הוא מתגעגע לדגים שלה. כך גם היה במהלך שירותו הצבאי, נזכרת האם, ליאת. בכל פעם שהיה רחוק מהבית ומארוחת השבת המשפחתית, היה מתקשר ותמיד מסיים את השיחה ב"אמא, אני מתגעגע לדג שלך". 

היא לא מבשלת הרבה, היא מודה. את המתכון הזה למדה להכין לפני 15 שנה מרינה, חברה טובה, טריפוליטאית, ומאז היא מכינה אותו באדיקות לכל ארוחת שבת ומגישה אותו כמנה ראשונה, תמיד לצד סלט עגבניות חריף, טחינה וחלה של שבת. מאז שהילדים היו קטנים הם התרגלו לאכול חריף, ואופק אהב חריף באופן מיוחד. 

"מי היה מאמין שאחרי שירות קרבי וחצי שנה בדרום אמריקה נאבד אותך פה, כל כך קרוב אלינו?" היא תוהה כאילו בינה לבין עצמה כשהיא מוסיפה לשמן החם שבסיר כמות נדיבה של שיני שום ופלפלים ירוקים חריפים, בדיוק כפי שאהב. 

את ארוחת השבת האחרונה אופק לא זכה לאכול איתם. בזמן שאמו ובעלה אורן, בילו את השבת של שמחת תורה באילת עם שני אחיו הקטנים, אופק נסע לבלות עם שני חברי ילדות, גל דנגורי ז"ל ונדב ברטל ז"ל, במסיבה בפסטיבל נובה סמוך לקיבוץ רעים. בשעה 06:30, כשהחלו האזעקות, הם נכנסו לרכבם במטרה להתרחק מהמקום, אך ליד קיבוץ מפלסים ארבו המחבלים, והשלושה יצאו מהרכב והתחבאו בשיחים. 

הטלפון הראשון, בשעה 08:00, היה מאיבון, אמו של גל. כיוון שהם שומרי שבת, ליאת הבינה מיד שמשהו רע קרה וניסתה להתקשר לאופק. הוא כבר לא ענה, אך כתב לה: "אמא, אני לא יכול לדבר, גנבו לי את האוטו, אנחנו מוקפים מחבלים, תדעו שאני אוהב אתכם אם אני לא אשרוד את זה". בהודעה האחרונה כתב: "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד". היא כתבה לו שיהיה חזק ושלחה את בתה לקרוא לאב מבית הכנסת. יחד ניסו להפעיל את כל מי שהם יכולים, מחברים במשטרה ובשב"כ ועד סגן שר הביטחון, אך אף אחד לא ידע מה מתחולל בשטח. 

ליאת והמשפחה יצאו מאילת ונסעו לכיוון באר שבע, בתקווה למצוא את אופק וחבריו בנקודת הכינוס שאליה פונו חלק משורדי המסיבה. באותה העת יצאו איבון, אמו של גל, ודידי, אביו של נדב למפלסים, שם אוכנו הטלפונים של ילדיהם. הם הגיעו לאזור הרבה לפני הגעת כוחות הצבא. שם, בשטח השרוף, זיהו ההורים את גופותיהם של שלושת החברים ופינו אותן בעצמם. את הבשורה המרה על מותו קיבלו ליאת ואורן כשהם ברכב עם שני ילדיהם הקטנים. 

אופק, גל ונדב היו החברים הכי טובים מאז בית הספר היסודי ביישוב בית אריה, שבו גדלו. יחד היו מדריכים נערצים בצופים, בצבא שירת כל אחד מהם ביחידה קרבית, ולאחר שהשתחררו נסעו יחד לטיול הגדול בדרום אמריקה. יחד הגיעו למסיבה, יחד נרצחו ויחד נקברו. "המזל היחיד היה שמצאנו אותם ויכולנו להביא אותם לקבורה", אומרת ליאת בדמעות. "יש מי שלא מצא את הילדים שלו בכלל. יש מי שמחכה לדפיקה בדלת".

אופק, היא מספרת על בנה שנרצח בגיל 23, היה ילד יפה תואר עם חיוך כובש. תלמיד טוב ומדריך מוערך בצופים, שהפך לרשג"ד ובהמשך גם למפקד בצבא. שחקן כדורגל חובב, שבכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, מאז שהיה קטן, רץ לשחק ולבעוט בכדור. לאחר מותו גילו דרך חבריו ומסרטונים שצילמו גם צד נוסף שלו – מצחיק, מלא חוש הומור ושטותניק. 

בטיול בדרום אמריקה, שהסתיים שמונה חודשים לפני שנרצח, פגש אופק את יובל והתאהב. הם חזרו לארץ כזוג ומהר מאוד היא הפכה לבת בית. "גם היא היתה אוכלת איתנו את הדגים", מחייכת ליאת ומשקה את הדגים שבסיר ברוטב בעזרת כף, "שחלילה לא יפספס איזה דג את החריפות".

הכנתם.ן? שתפו צילום של המנה בצירוף A_Place_at_the_Table# כדי לסייע בהנצחתו של אופק רביע ז"ל.