מתכון: לזניה בשרית מאת דבורה שני, אמו של עידו שני ז"ל

"מקום בשולחן" הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד. 

בכל ארוחה בבית משפחת שני תמיד תמצאו את הלזניה של דבורה, ולא משנה עד כמה השולחן הגדול גדוש ומלא במאכלים אחרים. "אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל בשלב מסוים, אם לא הייתה לזניה בארוחה, עידו היה אומר: אין מה לאכול", מספרת דבורה על בנה הצעיר. מאז, דאגה שבכל ארוחה תמיד תהיה גם לזניה.  

את המתכון המקורי ללזניה גבינות היא מצאה לפני שנים בעיתון ואהבה את הקלות והפשטות שלו. "אני לא אוהבת לבשל", היא מודה, "אני צריכה דברים שמוכנים מהר". במשך הזמן החליפה את הקוטג' במתכון בבשר טחון, לא ויתרה על הגבינה הצהובה המבעבעת מעל והוסיפה לרוטב גם מרכיב סודי משלה: כמה כפות קטשופ, היא מגלה וצוחקת.

אחרי שעידו נהרג היה ברור לכולם שממשיכים עם מסורת הארוחות המשפחתיות ובכל ארוחה תמיד, אבל תמיד, חייבת להיות לזניה.

עידו בן הזקונים נולד בשנת 1994 לדבורה ותומי שני, בהפרש גדול יחסית מאחותו הגדולה קרן, מנישואיו הראשונים של האב, ומשני אחיו אילון ויונתן. "חיוך עם ילד", מתארת דבורה את בנה הקטן. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה מגבעתיים לבצרה ועידו, שאהב את חיי המושב, גדל כילד טבע, רץ אחרי אחיו הגדולים ונהנה מהמרחבים הפתוחים. כנער נשאב לתנועת הנוער של האיחוד החקלאי, מילא בה תפקיד משמעותי ואף נרשם לשנת שירות במסגרתה, במהלכה היה אחראי על הקמת סניף חדש, מספרת האם. בצבא התגייס לחטיבת הנח"ל, יצא לקצונה, המשיך בשירות קבע והיה לסגן מפקד סיירת הנח"ל. שבעה חודשים לפני שנהרג נישא למעין. 

ב-7 באוקטובר פיקד עידו על גזרת כרם שלום בעוטף עזה והיה בין הראשונים להבין את גודל האירוע. דבורה מספרת כי בשעה 06:39 הוא אישר ירי מרגמות, ובשעה 06:45 כבר הכריז בקשר: "מלחמה, חוזר שנית, אנחנו במלחמה. כל אחד הגנה בגזרתו, להרוג מחבלים, בהצלחה", ובכך למעשה עורר את כל הגזרה, כולל רכזי הביטחון וכיתות הכוננות של היישובים. תוך כדי עוד הספיק לכתוב למעין שהכל בסדר והוא אוהב אותה. זמן לא רב לאחר מכן, במהלך חילופי אש עם מחבלים, הוא נפגע באורח אנוש בראשו ונהרג. 

בניגוד לגזרות אחרות, בגזרה שלו לא נפגעה אף תצפיתנית, מספרת דבורה. לאחר מותו אף הגיעו אליהם הוריה של אחת מהן, להודות להם באופן אישי על כך שבזכות עידו ניצלו חייה של בתם.

"עידו היה ילד כיף", מספרת עליו אמו. "מצד אחד הוא אהב לחיות, אהב את החיים, מסיבות, לרקוד, לטייל, בירות וצחוקים. במקביל, תמיד היה מאוד אחראי ורציני ואנשים סביבו ידעו שיש על מי לסמוך". 

(צילום תמונה משמאל: עדי בן עיון)

כשהילדים שלנו קטנים, אנחנו יודעים עליהם הכל. מה הם עושים ומי החברים שלהם מהגן ומבית הספר. אבל כשהם מתבגרים, אנחנו כבר פחות מכירים אותם, אומרת דבורה בתחושה של החמצה. אחרי שעידו נהרג הם גילו דרך החברים והפקודים שלו דברים שלא ידעו עליו. אחד מהם הוא היכולת שהייתה לעידו לגעת באנשים, ולדבר עם כל אחד בגובה העיניים. "עידו ידע לדבר בהרבה שפות ובזכות זה להגיע להרבה מאוד אנשים", היא מצטטת משפט שאמר לה יפתח, חברו הטוב של עידו, והיא מוצאת אותו מדויק מאוד. "לא תיארנו לעצמנו בכמה אנשים הוא נגע. קיבלנו אפילו מכתבים מחיילים בודדים מאוסטרליה ומארצות הברית".

בפעם הראשונה שביקשה האם להכין את הלזניה אחרי השבעה, היא לא הצליחה לה. "אני לא יודעת איך אפשר שלזניה לא תצליח", היא אומרת, "אבל כולם הסכימו שהיא לא הייתה טובה". זה לא מנע ממנה להמשיך ולהכין לזניה לזכרו של בנה לכל ארוחה משפחתית, גם אם לא תמיד יש מי שיאכל אותה.

הכנתם.ן? שתפו צילום של המנה בצירוף A_Place_at_the_Table# כדי לסייע בהנצחת זכרו של עידו שני ז"ל.