מתכון: מפרום מאת אילנית מדמוני, אמה של שליו מדמוני ז"ל

"מקום בשולחן" הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד. אילנית, אמה של שליו מדמוני ז"ל, מכינה בפעם הראשונה מאז נרצחה בתה מנת מפרום שבתה כל כך אהבה. 

בגיל חמש טבעה שליו מדמוני בבריכה. מספר דקות שהתה בקרקעית עד שמשו אותה, ללא הכרה וללא דופק. היא חוותה מוות קליני וחזרה לחיים בזכות שתי נשים, שביצעו בה פעולות החייאה במשך דקות שנראו כמו נצח, מתארת אמה, אילנית מדמוני. היא מספרת שהרופאים הגדירו אותה כנס רפואי ואנשים בעלי כוחות תקשור ראו סביבה הילה. כאמא קיוותה אילנית שמאז אותו אירוע בתה מוגנת, אך תמיד ליוותה אותה חרדה. "בנבכי נשמתי ידעתי שהזמן שלי איתה קצוב", היא מספרת, בעודה מטגנת במטבח ביתה בראש העין פרוסות תפוחי אדמה וחציל המחבקות ביניהן מלית בשר.

זו הפעם הראשונה מאז נרצחה בתה שאילנית מכינה שוב מפרום עם קוסקוס. "זו הייתה המנה שלה ואוכל זה הכי קשה. אולי בזכותכם אצליח שוב להכין", היא אומרת ומנגבת את הדמעות. הבית שלהם, יודע כל מי שמכיר את המשפחה, תמיד היה בית עם סירים מלאים אוכל טרי שבושל מדי יום. בית פתוח שאוהב לארח. לכל מפגש חברים הייתה מגיעה שליו עם קופסאות האוכל של אמה, אבל יותר מכל אהבה את המפרום שלה.

בזמן שטיילה שליו בדרום אמריקה, לא הסכימה האם להכין את סיר הממולאים הטריפוליטאי עד שבתה תחזור. לכן, כשביקשה הבת לעשות הפתעה לאמה ולחזור בלי התראה מוקדמת, היא התאכזבה לגלות שהאם לא הכינה את המנה שלה, כפי שקיוותה.

"מיס מדמוני" הם היו קוראים לה, בזכות האצילות והרוגע הפנימי שאפיינו אותה. כשמה כן היא, מספרת אילנית, ילדה שלווה, משכינת שלום, שתמיד ידעה איך להרגיע את הרוחות. היא נולדה לפני 24 שנה לאילנית ופרץ מדמוני, אחות לאושר, שקד ושי. שלושת הגדולים, מספרת האם, גדלו כמו תאומים: אושר גדול משליו בשנה וחצי ושקד צעירה ממנה בשנתיים. יחד גם נסעו השלושה לטיול הגדול אחרי צבא בדרום אמריקה. במהלך הטיול שמעה שליו על פסטיבל נובה המתוכנן בארץ באוקטובר, ועוד לפני שחזרה לארץ רכשה כרטיסים עבורה ועבור גיא לוי, בן זוגה בארבע השנים האחרונות, שחיכה לה כבר בארץ. 

וכמו בתוכנית שרקמה עוד בטיול, הגיעו בני הזוג למסיבה יחד. ב-7 באוקטובר בשתיים בלילה עדכנה שליו את משפחתה שהם הגיעו בשלום, ומאז נותק עימם הקשר. בשעה 07:30 קיבלה אילנית שיחת טלפון מודאגת מאמו של גיא, שאמרה לה: "הילדים לא עונים. שמעתי שיש מחבלים". מאז השתנו חייה. במשך כעשרה ימים הם לא ידעו מה עלה בגורלם. תחילה חשבו שנחטפו כיוון שהטלפונים שלהם אוכנו בחאן יונס. "ביום השני איתרנו את הרכב שלהם באזור ניר יצחק כשהוא ירוי ושרוף והתפללנו לנס", נזכרת אילנית. 

בדיעבד התברר כי הם הצליחו להימלט ברכבם מהמסיבה יחד עם רכב נוסף של חברים. אך בעוד הרכב השני המשיך למרכז הארץ ויושביו ניצלו, בני הזוג החליטו לנסוע לחברים ביישוב תלמי יוסף כדי להתאושש ומשם לחזור הביתה, החלטה שעלתה להם בחייהם. ביום שבת, כשבוע לאחר הטבח, זוהתה גופתו של גיא. יומיים לאחר מכן זוהתה גם גופתה של שליו. 

לשליו וגיא הייתה זוגיות כמו באגדות, אומרת אילנית. הם הכירו במהלך השירות הצבאי. גיא היה בן גילה והמפקד שלה, ומהר מאוד ניצתה ביניהם אהבה גדולה, תומכת ומכילה, שקשה למצוא כמותה, היא מתארת. זמן לא רב לפני שנרצחו, הוא בנה עבורם יחידת דיור סמוך לבית הוריו והם תכננו לעבור לגור בה. 

"בימי חמישי בערב הם היו ישנים אצלנו באופן קבוע כדי לאכול את הכריך של שישי בבוקר", מספרת אילנית, שהייתה מכינה לילדיה בבוקר שישי כריכים פתוחים עם סלט ביצים, קציצות ירק ועוד שלל מטעמים. עכשיו, כחלק מהרצון לזכור ולהנציח את בתה ובן זוגה, היא פותחת את ביתה ומארחת אנשים לכריך של שישי. כל פעם היא מוסיפה לתפריט מנות נוספות ששליו וגיא אהבו. חשוב לה שיכירו את בתה, את הדברים שאהבה וגם את המסר שהעבירה לבני המשפחה במכתב שנמצא אחרי מותה: להגיד תודה על כל דבר בחיים, כי שום דבר לא מובן מאליו. אולי עכשיו תצליח להכין גם את המפרום שבתה כל כך אהבה לאכול לצד קוסקוס דק וסלט כרוב חמצמץ.

הכנתם.ן? שתפו צילום של המנה בצירוף A_Place_at_the_Table# כדי לסייע בהנצחתו זכרה של שליו מדמוני ז"ל.