מתכון: סלט עדשים ובטטות צלויות מאת שלי משל-יוגב, אמה של ליבי כהן-מגורי ז"ל

"מקום בשולחן" הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד. 

זו לא הפעם הראשונה מאז ה-7 באוקטובר ששלי משל-יוגב מכינה את הסלט של בתה, ליבי, לזכרה. כבר יצא לה להכין אותו מספר פעמים, אבל להכין אותו סתם כך למשפחה היא לא מסוגלת, היא מודה.  המחשבה על סלט העדשים השחורות עם הבטטות הצלויות מונח על השולחן בארוחה משפחתית בלי שליבי תבוא לאכול אותו, לא נתפסת בעיניה. אבל בשביל להנציח את ליבי, השמש שלה, היא תעשה הכל. 

"ליבי מאוד אהבה לאכול. היא הייתה מריחה אוכל ממרחקים, חולמת על אוכל, חושבת על אוכל", היא מספרת שלי. "אבל אחד הדברים שהיא הכי אהבה היה סלט העדשים עם הבטטות. אם היא הייתה מוזמנת לארוחה עם חברים וכל אחד היה מביא איתו משהו, היא תמיד הייתה מביאה את סלט העדשים שלה וזה הפך להיות הסלט של ליבי".

ליבי כהן-מגורי נולדה בשנת 2001 לשלי ואילן, אחות תאומה לתומר ואחות גדולה למאיה. אמה מתארת אותה כקרן שמש של שמחה, אור וצחוק מתגלגל מידבק, ולכן גם דבק בה במשפחה הכינוי "שמש". מאז שהייתה ילדה אהבה ספורט, מספרת האם, ובזמן שחברותיה הלכו לחוגי בלט, היא התחרתה בטאקוונדו ובהמשך גם ברכיבה על סוסים, תחום שבו התמידה עד גיוסה לצבא.

בצבא שירתה כסמלת מבצעים, ומהר מאוד יצאה לקצונה. "היא הייתה קצינה מלאת חמלה ונתינה", מספרת שלי ונזכרת במספר החיילים הבודדים שנחתו אצלם בבית בתקופת השירות שלה, לעיתים לחודשים. אחרי השחרור טיילה ליבי שבעה חודשים בדרום אמריקה וחזרה הביתה לתל אביב בהפתעה, מלאת געגועים, כדי לחגוג עם בני המשפחה את ראש השנה. רק שלושה שבועות היא הספיקה לבלות איתם.

בשעה 06:30 בבוקר ה-7 באוקטובר התקשרה ליבי לאמה ולבעלה, פרופ' יריב יוגב, כדי לעדכן אותם שיש אזעקות במתחם מסיבת הנובה שבו היא נמצאת. הם הנחו אותה להיכנס לרכב עם חברתה, עדי מייזל, ולברוח משם. אחרי כשעה וחצי היא התקשרה ואמרה שהמשטרה חסמה את הכביש. "תוך כדי שיחה היא שלחה לנו מיקום ואנחנו כיוונו אותן לכביש 232, שהפך למלכודת מוות", נזכרת שלי באירועי אותו יום שחור. בשעה 08:11 התקשרה ליבי שוב, ואמרה שירו לעדי בראש ולה ירו בבטן וביד ושהיא הולכת למות.

במשך שמונה הדקות האחרונות שזכו לדבר איתה, היא הייתה היחידה שהבינה שזה הזמן להיפרד מהעולם, אומרת שלי. "היא דיברה בשקט ורק ביקשה להיפרד מאיתנו". ובעוד שלי בהיסטריה ויריב מנסה להסביר לליבי איך לעשות חוסם עורקים ולהשתלט על הרכב, ליבי התעקשה שרק יקשיבו לה ויניחו לה להיפרד מבני המשפחה במילות אהבה. 

"היא נפרדה מיריב, נפרדה ממני: 'אמא, את האמא הכי טובה שיכולתי לקבל'. לתומר אחיה התאום היא אמרה כמה היא אוהבת אותו ואיזה כיף היה לחיות כל החיים לצידו, ואז נפרדה גם ממאיה, אחותה הקטנה". יריב הנחה אותה לצאת מהרכב, להישכב על הכביש ולהעמיד פני מתה. היא הצליחה לצאת, שמה את הטלפון מתחת לאוזן ואז השתתקה. הם הספיקו לשמוע אותה לוחשת להם: "אמא, הם באים לירות בי שוב", לפני שנשמעו צעקות המחבלים בערבית, מטח יריות שלא נגמר, ודממה. שתי החברות, שהלכו יחד למסיבה, נרצחו. 

מאז  מקדישה שלי את כל חייה להנצחת בתה. "להיות אמא של מאיה ותומר אני חייבת, הם פה, אבל אם בשביל להיות אמא של ליבי אני צריכה לעבוד, אז אני אעבוד", היא אומרת בעוד היא מוציאה את קוביות הבטטה הכתומות מהתבנית ומוסיפה לקערה ובה העדשים השחורות ועשבי התיבול. "אני קמה כל בוקר לעבוד, להיות אמא של כולם, זו המשמעות של הנצחה. זה הכל. כל עולמי וכל חיי, להשאיר אותה פה. כי אני לא מוכנה להיפרד ממנה עוד פעם".

עבור המשפחה, ההנצחה של ליבי היא הכל. הם מפעילים עמוד הנצחה באינסטגרם, שם הם מספרים על ליבי, מעלים תמונות וזכרונות. כל מבוקשם הוא שתעקבו אחרי ליבי ושתזכרו אותה. בואו נעזור למשפחה שליבי לא תישכח. @libby.cohen.meguri

הכנתם.ן? שתפו צילום של המנה בצירוף A_Place_at_the_Table# כדי לסייע בהנצחת זכרה של ליבי כהן מגורי