מתכון: עוגיות מייפל-פקאן מאת קטי זהר, אמה של בר זהר ז"ל

"מקום בשולחן" הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד. קטי, אמה של בר זהר ז"ל, משתפת את המתכון לעוגיות שבתה הייתה מכורה להן.

כשריח עוגיות המייפל עם שברי הפקאן היה מתחיל להתפשט בבית משפחת זהר במושב כפר ורבורג, הייתה בר, בת הזקונים, מחכה בהיכון לרגע שיצאו מהתנור והיא תוכל לגנוב את הקופסה כולה לחדר שלה. אחר כך, אם רוח הנדיבות הייתה שורה עליה, הייתה מחלקת גם לשאר בני הבית מהעוגיות, אבל לפי הקצבה, צוחקת אמה, קטי. בבית כולם ידעו שאלו היו העוגיות של בר. בשלב מסוים היא פשוט החלה להכין מראש כמות כפולה – קופסה אחת לבר ועוד אחת לשאר בני המשפחה, היא מספרת בעודה טוחנת את אגוזי הפקאן עם החמאה הרכה עבור בצק העוגיות. 

עכשיו זו הפעם הראשונה שהיא מכינה אותן שוב מאז נרצחה בתה הקטנה ב-7 באוקטובר. "שני, הבת הגדולה, ביקשה שאכין את העוגיות ולא הסכמתי. אמרתי לה שאני לא מסוגלת, שאין לי את הכוחות הנפשיים, והיא הבינה ולא ביקשה שוב. כשהתלבטתי איתה מה להכין היום, חשבנו על דגים, קציצות, בורקס בשר. אחרי כמה ימים אמרתי לה שאכין את העוגיות. היא שתקה ואז שאלה: 'את חושבת שאת מסוגלת להכין אותן?' גם אני שתקתי. לא הייתה לי תשובה".

ב-7 באוקטובר נסעה בר למסיבת הנובה ברכב של אמה יחד עם ארבעה חברים, שהכירה בטיול בדרום אמריקה. היה להם חוק ברזל במשפחה, מספרת קטי: אחרי מסיבה לא נוהגים. ולכן ידעו גם החברים של בר, שהיו בקשר טוב עם הוריה, שבסוף כל בילוי הם מתקשרים אליהם וקטי ומאיר מגיעים לאסוף אותם וחוזרים בשני רכבים. כך היה הסיכום גם הפעם. ערב לפני כן קיבלה בר את מיקום המסיבה ועדכנה את הוריה. קטי, שעובדת בדפוס בארי ומכירה את האזור היטב, התנחמה בעובדה שהמיקום לאיסוף הבת וחבריה אינו רחוק מאוד מביתם.

בשעה 01:30 הם הגיעו למסיבה ובשעה 06:30 החלו האזעקות. בר התקשרה להוריה וביקשה שיבואו לאסוף אותם, אך הם בעצמם היו בממ"ד, כשבכל הארץ נשמעו אזעקות בלתי פוסקות. היא התקשרה שוב ושוב, ואביה אמר לה, שלא משנה באיזה מצב הם, שייכנסו לאוטו ויתחילו לברוח משם. בר הסבירה לו שהיא לא במצב לנהוג וניתקה. זו הייתה שיחת הטלפון האחרונה ביניהם. 

מההתכתבויות הקצרות לאחר מכן יודעת קטי לספר, שבר וחבריה נכנסו לרכב והיא נתנה לחברה שהייתה במצב יותר טוב לנהוג במקומה. ליד בארי, מחסום משטרתי עצר אותם והחזיר אותם חזרה לאזור המסיבה, מבלי להבין שהם שולחים אותם אל התופת. בר וחבריה הצליחו להתקדם לא יותר מכמה מאות מטרים כששני טנדרים של מחבלים הגיחו מולם, יורים לכל עבר. בר נורתה בירך. מתן זנטי ז"ל, אחד החברים שישב במושב האחורי וגונן על בת זוגו, ספג שני כדורים בחזה. במקביל, רכב נוסף שהמחבלים ירו לעברו איבד שליטה והתנגש בהם בחוזקה, ורכבם נזרק לתעלה בשולי הכביש. 

לפי סיפורי החברים ששרדו, תוך כמה דקות בר התעשתה. כשהיא פצועה, יצאה מהרכב תחת יריות שלא פסקו לרגע, ונכנסה לרכב אחר שהנהג שלו ברח. היא קראה לחבריה לבוא בעקבותיה, והחלה בנהיגה מטורפת בניסיון לחלץ אותם משם. כשהבינה שאת מתן הם לא הצליחו להוציא מהרכב והשאירו מאחור, היא זעמה, אך הבינה שכבר לא תוכל לחזור.

בכל הזמן הזה ניסו קטי ומאיר להתקשר אליה ולשאר החברים, אך בר השביעה אותם שלא יענו להם. היא הבינה שהמקום שורץ מחבלים ופחדה שהוריה יגיעו להציל אותם וייפגעו בעצמם. היא המשיכה לנהוג כשהיא לא מפסיקה לאבד דם, אך כשהרכב החל לזגזג בגלל הכרתה המתערפלת, היא נאלצה לעצור. רכב אחר הגיע וחילץ את שלושת החברים שהיו עמה, והיא נותרה ברכב מחוסרת הכרה. 

קטי מספרת שבשלב זה הגיעו עידו אדרי ז"ל ואיתי באוסי ז"ל, "המלאכים", היא קוראת להם, שלפו את בר מהרכב, שמו לה חוסם עורקים והכרתה שבה אליה. היא מלמלה שהיא צריכה להגיע לשוטרים כדי להזהיר אותם. ואכן, כשפינו אותה לחפ"ק המשטרתי, היא הצליחה להסביר להם בשארית כוחותיה שהם מכוונים אנשים לכיוון שממנו מגיעים המחבלים. באותו הרגע שינו השוטרים את ההנחיה והורו לכל מי שהגיע לנוס על נפשו. בר, שמצבה הידרדר, כבר לא הייתה מסוגלת לברוח יותר.

במותה הצילה בר לא רק את שלושת חבריה אלא מאות אנשים נוספים. "במשטרה היא רשומה כגיבורה, אבל זה לא מנחם אותי", אומרת קטי. "אני רוצה שהיא תהיה פה איתי. חסר לי החיבוק שלה, מגע העור הרך והנעים שלה. חסר לי הקול שלה, להיכנס לחדר שלה ולהעיר אותה".

היא נולדה להוריה באביב של שנת 2000, אחות קטנה לשני ומור. ילדה מוכשרת ומלאת אהבה, שהיתה מוכנה לוותר על הכל בשביל לעזור לאחר. בגיל שבע אובחנה כמחוננת, ושנה לאחר מכן התחילה ללמוד מתמטיקה ומשפטים בשלוחה של אוניברסיטת בר-אילן ביבנה. בגיל תשע הודיעה נחרצות שאינה מוכנה לוותר על החברים וביקשה להפסיק, אך לכל אורך הדרך המשיכה להצטיין הן בלימודים והן חברתית. 

כנערה סבלה מעודף משקל, וכשהבינה שהצבא לא מוכן לגייס אותה בשל כך, השילה מחצית ממשקלה. גם בשירותה הצבאי בלטה בכישרונה. כמי שהייתה אמונה על תרגומם של מסמכים מסווגים למפקד היחידה המיוחדת שבה שירתה, היא התבקשה לתרגם גם את נאומו בפני יו"ר המטות המשולבים של ארצות הברית, תוך שהיא משנה חלקים מהנאום באישורו ובהסכמתו. כאות תודה, דאג המפקד שהיא תקבל מדליה על פועלה מיו"ר המטות המשולבים בכבודו ובעצמו. 

"העולם הפסיד מוח חכם עם לב עצום, שנתן וחיבר כל מה שהוא יכול. המשימה שלנו עכשיו היא להנציח אותה ולהראות לעולם מה הוא הפסיד בלכתה", אומרת קטי.

במהלך השבעה הם גילו מחברות עם מאות שירים שכתבה בר. בחלקם, מספרת האם, מצאו שורות שכמו חזו את השעות האחרונות של חייה, במסע שעברה באותו יום ארור בניסיון להציל את חייה ואת חיי חבריה. הם יצרו קשר עם צמד מוזיקאים שהחלו להלחין חלק מהם. סינגל ראשון, "פאזל", כבר מושמע בערוצים הדיגיטליים, ובקרוב אמורים לצאת עוד שניים, "שעון חול" ו"שעות הלילה המאוחרות". בעתיד, מספרת קטי, יצא לאור גם ספר שירים שלה. 

"קשה לי המחשבה שאני מכינה את העוגיות שבר הכי אוהבת ובר לא יכולה לגנוב אותן, לאכול אותן, להגיד לי: אמא, פעם הבאה תשימי קצת יותר מייפל…" היא אומרת כשהיא מכניסה את תבנית העוגיות לתנור. "בא לי שהיא תהיה".

הכנתם.ן? שתפו צילום של המנה בצירוף A_Place_at_the_Table# כדי לסייע בהנצחת זכרה של בר זהר ז"ל.