מתכון: עוף ברוטב חמוץ-מתוק מאת רעיה אחרק, אמו של עמרי אחרק ז"ל

"מקום בשולחן" הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד. רעיה, אמו של עמרי אחרק ז"ל, משתפת את המתכון לעף ברוטב חמוץ-מתוק, מנה שהיא מכנה "ספיישל עמריקי", אותה הייתה מכינה עבורו כשהיה מגיע לביקור.

בשנה האחרונה לחייו עשה עמרי אחרק רק מה שהוא אוהב, מספרת אמו רעיה. הוא החליט לפרוש מלימודי מדעי המחשב, עבר לגור בתל אביב, שיחק פוצ'יוולי על החוף בכל הזדמנות, ניגן בגיטרה שהלכה איתו לכל מקום, כתב שירים ואפילו הקליט אחד, ובזמן הפנוי שנשאר לו היה נפגש עם חברים, מדלג בין בתי קפה ומסעדות. 

"איזה מזל שהוא לא הקשיב לי והיה נאמן לעצמו", היא אומרת בעודה מסמיכה על האש את הרוטב למנת העוף ברוטב חמוץ-מתוק לעוף שהייתה מכינה לעמרי בכל פעם שהיה חוזר הביתה בסופי שבוע. "איזה מזל שככה הוא חווה את השנה האחרונה של החיים שלו". 

את השיחה האחרונה ביניהם ביום שישי, לפני כניסת החג, היא זוכרת היטב. בשש וחצי היא התקשרה אליו כדי לשאול מתי הוא מגיע לארוחת החג. על אף שידע כמה חשוב לה שכל המשפחה תהיה יחד בחגים, הוא ביקש ממנה הפעם "שחרור" חד-פעמי, כדי שיספיק לנוח לפני שהוא יוצא למסיבת הנובה בדרום עם חבריו. בבוקר, כשניסתה להתקשר אליו, כבר לא ענה יותר. 

למסיבה הגיע עמרי בשעה 03:30 יחד עם שני חבריו הטובים מהצבא, אלמוג סרוסי ובת זוגו שחר גינדי, ונעם שי ובת זוגו דניאל וולדמן. בשעה 06:30, כשהחלו האזעקות, הם נכנסו לרכב במטרה לנסוע משם כמה שיותר מהר. בסרטון האחרון שעמרי צילם בשעה 07:25 הוא נראה מחויך ברכב, מרגיע את הבנות ואומר להן: "אל תדאגו, יהיה בסדר". כמה דקות לאחר מכן הם נתקלו במארב של מחבלים על כביש 232. עמרי, נעם, שחר ודניאל נרצחו, אלמוג נחטף לעזה. כמעט שנה הוחזק בשבי, עד שנרצח בתחילת חודש ספטמבר 2024 יחד עם חמישה חטופים נוספים.  

עמרי נולד לרעיה וצפניה אחרק בשנת 1997, אח בכור לגל ומיטל. הוא גדל ביישוב אליכין סמוך להוריה של רעיה, ששימשו עבורו כמו זוג הורים נוסף ואיתם היה לו קשר חזק ומיוחד. ילד מבריק ודעתן מצד אחד עם נפש מאוד רגישה מהצד השני, מספרת רעיה על עמריקי שלה, מה שגרם לו לא פעם להילחם למען צדק גם עבור אחרים. החברים שלו קראו לו "ילד של אהבה", היא אומרת כי תמיד חייך והרעיף אהבה על כולם. "הוא היה יכול ללכת ברחוב ולדבר עם מישהו, ואז להזמין אותו לשתות קפה וערק ולנגן. הוא לא היה יכול לראות רוע, והאמין באהבת חינם ובחמלה".

בצבא שירת בעורב גבעתי, שם גם הכיר את נעם ואלמוג, חבריו הטובים. שלוש שנים היא דאגה לו ולא ישנה בלילות. דווקא כשיצא לרקוד ולחגוג את החיים כמו שאהב, הוא נרצח.  

אכלן גדול הוא לא היה, היא מספרת, אבל בטיול הגדול למזרח אחרי הצבא הוא התאהב באוכל האסייתי. מאז, בכל פעם שרצתה לפנק אותו כשהיה מגיע מהעיר בסופי שבוע, הייתה מכינה לו את מה שהיא מכנה "ספיישל עמריקי" – עוף ברוטב חמוץ-מתוק, שמשלב בין מיץ תפוזים ולימון לצ'ילי מתוק ומייפל. קצת כמו החיים שלה עכשיו. "לא כל יום אנחנו מצליחים לקום ולהרים את עצמנו, אבל החיים חזקים יותר מהכל",  היא אומרת. "העשייה למען הנצחתו של עמרי עוזרת לנו. אנחנו רוקדים טנגו – צעד קדימה, שניים אחורה. ריקוד החיים שלנו".

עכשיו הם מתרכזים בפרויקט ההנצחה הגדול ביותר שלהם: בית ספר לפוצ'יוולי שיוקם באליכין, בשטח שהקצתה להם המועצה. "עמרי האמין שיש לכדור כוח לחבר בין אנשים", היא מספרת. את החלום שלו, להקים בית ספר לפוצ'יוולי כדי להנגיש את המשחק לכולם, הם יגשימו עבורו ולזכרו.