מתכון: פיצה ביתית מאת יוסי מלכה, אביו של סמל מתן מלכה ז"ל

"מקום בשולחן" הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד. יוסי, אביו של סמל מתן מלכה ז"ל, מכין את הפיצה שבנו היה מבקש ממנו להכין בכל הזדמנות.

יוסי מלכה לא זקוק למשקל או לכוסות מדידה כדי להכין את בצק הפיצה שלו. מבט אחד לעבר הבצק המתגבש בקערת המיקסר וכבר הוא יודע בדיוק את כמות המים שיש להוסיף לקבלת הבצק המושלם. בניגוד לליבת, אשתו, שיושבת וצופה בשף הפרטי שלה מכין את מנת הבית, יוסי אוהב להיות במטבח ולתת תשומת לב לפרטים הקטנים עם הרבה סבלנות. "אני אוהב פיצות, אוהב בצקים, אוהב רטבים", הוא מעיד על עצמו. "במשך הזמן התמקצעתי והשתפרתי וכנראה שהפיצה שלי הייתה טובה כי מתן מאוד אהב אותה", הוא מספר בעודו מקפל את הבצק על משטח השיש המקומח ביד מיומנת של פיציולו מנוסה.

היו שבועות שבהם מתן היה מבקש את הפיצה של יוסי כמעט לכל ארוחת ערב, ולא פעם היה מזמין את כל חבריו לערב פיצה, כשהוא תמיד מלא גאווה בפיצה של אביו. האם הייתה זו הפיצה שכבשה את לב הבן, או אולי רצונו של האב להכין לבנו את הפיצה הטובה ביותר – זה לא באמת משנה. מה שבטוח הוא, שהפיצה שיוסי היה מכין למתן דרך קבע, הפכה למנת הבית של משפחת מלכה. 

מתן נולד בשנת 2004 וגדל בקיבוץ גשר הזיו, הבכור מבין ארבעה אחים. "עוד כשהיה בבטן ידענו שהוא יהיה המתנה שלנו וקראנו לו מתן", מספרת ליבת. כנער בילה את רוב שעות היום באימוני טניס מקצועיים. וכשלא התאמן, עבד בחוף אכזיב בחברה שמתמחה בספורט ימי. זו הייתה עבודה פיזית קשה, מספרים ליבת ויוסי, אבל שם הוא התאהב בים והרגיש כבן בית בין הגלים, הסירות והצוות המסור. 

מאז שהיה ילד תמיד היה רציני וטוטאלי בכל מה שבחר לעשות. כפי שהצטיין בספורט ובעבודה כך גם הצטיין בלימודיו בתיכון במגמת אלקטרוניקה, ובאותה רצינות תהומית האופיינית לו התכונן לקראת גיוסו לצבא. "למרות שהיה יכול לבחור בקריירה של ספורטאי מצטיין, הוא בחר בשירות קרבי וזה מילא אותי גאווה", אומרת ליבת. הוא היה מתאמן במשך שעות בכושר קרבי ומדבר על הצורך לתרום ולהגן על המולדת, היא נזכרת. "היה לו משפט שתמיד היה חוזר עליו: 'דורות חלמו עליה ולנו הזכות להגן'. הוא ממש הרגיש שזו שליחות". כשהגיעה העת הוא התגייס לגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, וכבר בתום ההכשרה היה לו ברור שיצא לקורס מ"כים ולאחר מכן ימשיך במסלול לקצונה.

בסוף השבוע של שמחת תורה סגר מתן שבת בבסיס, בקורס מ"כים. באותה שבת, 7 באוקטובר, בשעה שבע בבוקר, הוא התקשר לאמו ואמר שבעקבות המצב מקפיצים אותם לדרום. בשעה עשר עדכן שלוקחים להם את הטלפונים והם יוצאים להילחם ביישובי העוטף. זו הייתה הפעם האחרונה שהם שמעו ממנו. 

ביום ראשון, מספרת ליבת, נשלחו הודעות בקבוצת הווטסאפ של הורי הקורס, שסיפרו על חיילים שנפצעו ואושפזו בבתי חולים או כאלה שיצרו קשר עם הוריהם, אך ממתן הם לא שמעו דבר. "ביום שני בבוקר התחלתי להרגיש אי שקט", היא נזכרת. "כדי לא להיות טרודה, יצאתי לארוז אוכל לחיילים". לקראת הצהריים החששות של האם גברו והיא החלה לעשות סבב טלפונים, לחפש את מתן וחיילים נוספים שהיו איתו ולא יצרו עדיין קשר עם הבית, ביניהם לביא בוחניק. ביום שלישי בבוקר התקשרה אליה בוכה אמו של לביא, ואמרה שתפסיק לחפש את לביא – הודיעו לה שהוא נהרג. "אחרי חצי שעה הייתה דפיקה נוראית בדלת והמשפט שיצא לי מהפה זה: יוסי תפתח, הגיע תורנו". 

כשהם בבית אחיה בעכו, אחרי שנאלצו לעזוב את ביתם בקיבוץ גשר הזיו מחשש לחדירת מחבלים, הם קיבלו את הבשורה יחד עם כל בני המשפחה. "פתאום כל הנקודות התחברו. הם לא היה צריכים כבר להגיד שום דבר", היא אומרת. 

בדיעבד הם גילו שמתן וחבריו היו בין הכוחות הראשונים שהגיעו לשטח הלחימה. הם נלחמו וטיהרו ממחבלים את צומת מעון וצומת רעים, שם אף הצליחו לשחרר מתא מטען בחורה שהמחבלים ניסו לחטוף. כשהגיעו לקיבוץ כיסופים הם לא ידעו שהמוצב כבר נכבש. מחלקה של 24 חיילים לחמה מול מעל מאה מחבלים. מתן היה בכוח הראשון ונהרג במכת האש הראשונה יחד עם לביא בוחניק, עומרי פרץ, בר יענקלוב, רגב אמר ואדם אגמון. שישה גיבורים, שבגופם עצרו את המחבלים מלהיכנס לבתי התושבים. באופן סימבולי, מספר יוסי, המג"ד שלהם, שלחם איתם ונפצע קשה באותו היום, חזר להילחם עם קורס מ"כים חדש והוא זה שפיקד על חיסולו של מנהיג חמאס, יחיא סינוואר.

"אין לנו חרטה", אומרת ליבת, "לא הייתי עושה שום דבר אחרת". מתן התגייס עם אור בעיניים והלך לצבא בתחושת שליחות, היא מזכירה לעצמה שוב ושוב. "בזכות הקרב הזה ניצלו אזרחים רבים. הגיבורים האלה הגנו עליהם בגופם. אין נחמה למוות של הבן שלי, אבל המוות שלהם לא היה לשווא ועם זה אנחנו ממשיכים יום יום".

כמעט שנה חלפה מאז אותה דפיקה הרת גורל בדלת ועד שהצליח יוסי לחזור ללוש שוב את הבצק ולמלא את מטבח ביתם בניחוח פיצה חמה וטרייה. את הפיצה שלו אהב מתן לאכול נקייה, בלי כלום, הם מספרים. לכן גם את הרוטב יוסי מכין עם רסק עגבניות וחמאה, כי ככה מתן הכי אהב את זה. הוא לא הסכים שיהיה רוטב מעגבניות "אמיתיות". כילד היה מאוד בררן ורק כשבגר גילה טעמים וחומרי גלם חדשים, ביניהם את הסלמון המעושן. זו הייתה התוספת היחידה שהסכים לשים על הפיצה שלו. "רוב האנשים לא היו חושבים על השילוב הזה, אבל זה דווקא עובד טוב", אומר יוסי. 

עכשיו, דרך הדברים שמתן שלהם אהב הם מצליחים לחזור לחייך. "מתן היה ילד שמח שאהב את החיים וחי אותם במלוא האנרגיה". אחרי מותו, הם מספרים, פתאום שמו לב שבכל התמונות והסרטונים שלו הוא תמיד מחייך. "הבנו שאנחנו לא יכולים לחיות את השכול הזה בבית. החלטנו שהוא לא היה רוצה לראות אותנו ככה. בחרנו בחיים. באורו, בצלמו ובדמותו החלטנו שאנחנו מכניסים את השמחה הביתה". היום ליבת מעבירה הרצאות בבתי ספר בכל הארץ על מנהיגות, תעוזה ונתינה בהשראת בנה, ולפני כשנה הם חנכו מלונית לחיילים בודדים על שמו. "הכאב הזה לא הולך לשום מקום וימשיך איתנו עד יומנו האחרון, אבל אנחנו ממשיכים לחיות כי אנחנו מאמינים שהמוות לא היה לחינם. קמים בבוקר לעשייה והנצחה וממשיכים לעשות טוב בכל דרך שאנחנו יכולים".

הכנתם.ן? שתפו צילום של המנה בצירוף A_Place_at_the_Table# כדי לסייע בהנצחת זכרו של מתן מלכה ז"ל.