"מקום בשולחן" הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד. זהבה, אמו של בן בנימין כהן ז"ל, מכינה קציצות ערוק שבנה היה מחכה לאכול בכל יום שישי בצהריים בלחמנייה עם שניצל, מטבוחה וחצילים.
אם יש רגע שזהבה כהן מתגעגעת אליו יותר מכל, הרי זה הרגע שבו בן, הילד הקטן שלה, היה מתעורר ביום שישי בבוקר מריחות השניצלים והקציצות שבדיוק סיימה לטגן. הוא היה יורד במדרגות מהחדר שלו, שבקומה העליונה בביתם במושב בית חשמונאי, ישר למטבח, ואחרי שהיה פותח את כל הסירים היה מתפעל בכל פעם מחדש מהבישולים שלה.
השניצלים וקציצות הערוק של שישי בצהריים היו אהבת חייו, היא מספרת. יום שישי היה היום החופשי מעבודה של בן וגם שלה. עד עשר בבוקר היא כבר הייתה מסיימת כמעט את כל הבישולים והוא כבר היה אחרי השניצל הראשון, היא מחייכת. אחר כך רפי, בעלה, היה חוזר עם לחמניות טריות, האח טל היה מצטרף לקראת הצהריים, ויחד היו שלושת הגברים האהובים שלה יושבים, אוכלים ומתעדכנים. את הלחמנייה שלו אהב בן למלא תמיד בשניצל וקציצות ערוק, מטבוחה וחצילים. "אהבתי מאוד מאוד לפנק אותם ביום שישי ואני ממש מתגעגעת לזה", היא אומרת.
ביום שישי האחרון שזכו לבלות יחד, הם היו באמצע ארוחת הערב כשבן קיבל את המיקום המדויק של המסיבה. הוא אפילו לא היה בטוח איפה זה רעים, היא נזכרת, ואחרי שרפי הסביר לו הוא גם קצת התמרמר על המרחק. למסיבה הוא נסע עם חברי הילדות הכי טובים שלו: יפתח דן טוויג, דור תאר, עדן משה ותמר גוטמן. אף אחד מהחמישה לא חזר בחיים.
בשעה 22:00 הם הגיעו לאסוף אותו בשני רכבים, היא מגוללת את אירועי אותו ערב. "לפני שהם יצאו לדרך רפי עוד אמר ליפתח: 'תשמור על בן' ואני אמרתי לבן: 'תשמור על יפתח' – הם היו שני השובבים של החבורה". בבוקר שבת, כשהחלו האזעקות, הם היו בין הראשונים לברוח משטח המסיבה, אבל גם בין הראשונים שנקלעו למלכודת האש של מחבלי חמאס. בשעה 08:10 בן כבר לא ענה. הקשר האחרון היה עם יפתח, שאמר שיורים עליהם והוא חייב לנתק. יפתח היה היחיד שהצליח להתחבא במכולה ולשלוח מיקום, אך לפני שכוחות ההצלה הגיעו אליו גם הוא נהרג מאש המחבלים.
"האבל והאובדן היו קשים מנשוא, כל פעם מצאו מישהו אחר מהחברים. הלכנו מהלוויה להלוויה", משחזרת זהבה את הימים הקשים בחייה. את בן ודור מצאו אחרונים, בגלל טעות בזיהוי, רק אחרי 19 יום. הנחמה היחידה של אמו היא שגם עכשיו הוא נמצא עם החברים הכי טובים שלו. יחד הם גם קבורים, זה לצד זה.
בן נולד בשנת 1996 בהפרש גדול מאוד משני אחיו, מורן הבכורה וטל האמצעי. בן הזקונים והתפנוקים של המשפחה, מספרת זהבה, שהביא איתו הרבה אור ושמחה למשפחה. ילד מבריק ויצירתי מצד אחד, שמגיל קטן מאוד ידע לבצע פעולות חשבון שבני גילו בכלל לא מכירים, אבל גם ילדותי ומלא רוח שטות מן הצד השני. "ההתפתחות הרגשית והבגרות הגיעו אצלו לאט יותר", אומרת זהבה על בנה, כשהיא מחליפה בין כובע האם לבין כובע אשת החינוך המנוסה, משנותיה הרבות כגננת.
בגיל חמש קיבל בן מסבו שופר קטן, שהוחלף בשופר גדול ומרשים כשבגר. "הוא היה תוקע בכל מקום שהייתה לו הזדמנות לשמח, כמו במסיבות, בחתונות של חברים ואפילו", היא נזכרת וחיוך על פניה, "פעם אחת הוא תקע בשופר באמצע פקק תנועה מטורף, וגרם לכולם לשמוח ולצחוק במכוניות שלהם".
בן אהב לטרוף את החיים והקיף את עצמו בחברים טובים, טבע ובעלי חיים. הוא גידל סוס ושתי ארנבות, שחיו בשלום לצד הכלב שלו – בול טרייר שנחשב למסוכן, אך בזכות יכולותיו של בן הפך לכלב רגוע ועדין, אומרת זהבה. בחורף נהג לנסוע לחרמון לעשות סקי, ובלילות בהירים אהב לרדת למדבר עם טלסקופ מקצועי, שקיבל במתנה משני אחיו, ולצפות בכוכבים.
בגינת ביתם גידל במסירות בוסתן עצי פרי והיה מתמלא התרגשות ושמחה בכל פעם שפרח או פרי הנצו. עכשיו, אומרת זהבה בעצב, הבוסתן החל לנבול, לא משנה מה היא עושה. "הוא מרגיש בחסרונו של בן", היא טוענת.
בלוויה היא הבטיחה לבנה להמשיך בדרכו הייחודית לראות את העולם, והיא מתכוונת לעמוד בהבטחה שלה וגם להנציח את זכרו בכל דרך שרק תוכל.
המנהג לאכול קציצות ערוק בשישי בצהריים הגיע מאמה של זהבה, ממנה גם למדה להכין את קציצות הירק העיראקיות. הקשר בין בן לסבתו היה חזק מאוד, היא מספרת. כנער הוא היה הולך אליה בכל יום שישי כדי לעזור לה לנקות את הבית, ובתמורה היא הייתה מפנקת אותו במנת קציצות ערוק המפורסמות שלה.
ההבדל הוא שאת הערוק של הסבתא הם היו אוכלים בלאפות טריות מהשוק של רמלה, לא בלחמניות, ובלי שניצלים. "זו כבר תוספת ישראלית, שנוספה אצלנו בבית במשך השנים", אומרת זהבה. ואף על פי שהמתכון הוא בדיוק אותו מתכון, גם פה יש לה תוספת קטנה, סוד שלמדה מבנה טל: "שלוק" של ערק לתערובת הקציצות לפני הטיגון, שעוזר לנטרל את ריח הטיגון ומפחית את ספיגת השמן.
הכנתם.ן? שתפו צילום של המנה בצירוף A_Place_at_the_Table# כדי לסייע בהנצחת זכרו של בן בנימין כהן ז"ל.
6 תפוחי אדמה בינוניים קלופים
200 גרם דלעת
1 קישוא
1 בטטה
1 צרור פטרוזיליה
2 עלי סלרי
2 בצלים
1 כפית גדושה כורכום
1 כפית גדושה מלח
½ כפית פלפל שחור
2 ביצים
2 כוסות קמח כוסמין
1 כפית ערק
½ ליטר שמן קנולה לטיגון
- במעבד מזון עם להב מתכת טוחנים יחד את כל הירקות. כיוון שמדובר בכמות גדולה, זהבה טוחנת קודם את תפוחי האדמה והדלעת, מעבירה לקערה גדולה ורק אחר כך טוחנת את שאר הירקות והירוקים.
- אחרי שכל הירקות הטחונים בקערה, מוסיפים את הביצים והתבלינים ומערבבים היטב עם כף.
- מוסיפים את הקמח בהדרגה ומערבבים – כל פעם קצת עד שמתקבלת בלילה סמיכה שנדבקת כשמרימים אותה עם הכף ולא מתפרקת.
- לבסוף מוסיפים את הערק ומטמיעים בבלילה.
- יוצקים למחבת שמן חצי עמוק ומחממים. לוקחים כמות של כף מהבלילה ומכניסים בזהירות לשמן החם. בכל פעם מומלץ לטגן 5-8 קציצות, תלוי בגודל המחבת. מטגנים משני הצדדים עד השחמה יפה ומוציאים לנייר סופג או למסננת.
*המתכון המופיע נאמן למתכון המשפחתי ולא בוצעו בו שינויים.
