מתכון: שולה פרגיות (ריזוטו אפגני-בוכרי) מאת ליאת אוחנה, אמו של אריאל אוחנה ז"ל

"מקום בשולחן" הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן באירועי ה-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד. ליאת, אמו של אריאל אוחנה ז"ל, משתפת את המתכון המשפחתי למנה שבנה אהב מאז היה תינוק.

כל אמא זוכרת את השלב שבו התינוק או התינוקת הקטנים שלה מתחילים לאכול מוצקים ומגלים עולם חדש של טעמים ומרקמים. כשאריאל היה תינוק ורק התחיל את שלב הטעימות, נזכרת אמו ליאת אוחנה וחיוך על פניה, היא הכינה לו מרק ירקות טחון, כנהוג בגיל הזה. אך להפתעתה, הוא הביע התעניינות דווקא בצלחת שלה, עם תבשיל השולה האדמדם. היא נתנה לו לטעום ממנו והוא כל כך התלהב, שזנח מיד את המרק הפשוט שלו וביקש להמשיך לאכול עוד ועוד מהתבשיל הבוכרי עם האורז הנימוח, שבושל בעסיס עגבניות, ונתחי העוף הצלויים.

את המתכון לתבשיל השולה, שרשום בכתב ידה על כרטיסייה שכתמי הזמן ניכרים עליה, קיבלה ליאת מסבתא שלה. סבתא אוסנת, שעלתה מאפגניסטן בגיל שלוש ועד היום, בגיל 91, מבשלת ומאכילה את הנכדים והנינים בדירתה בתל אביב. "האוכל שלה", אומרת ליאת, "הוא שם דבר וחלומם של כל ילדי המשפחה". 

מאז ומעולם אהב אריאל טעמים עוצמתיים באוכל שלו. אבל לא רק לאכול הוא אהב, אלא גם לבשל. "ילד רב עדתי", היא קוראת לו, עם סבא וסבתא מרוקאים מצד אחד וסבים שעלו לארץ מעיראק, בוכרה ומאפגניסטן מהצד השני. וכמו הסבתות שלו, גם אריאל אהב לבשל בכמויות גדולות ונדיבות ולהאכיל את כולם, אך אצלו השתלבו בסיר אחד תבליני כל העדות ויצרו טעמים חדשים וייחודיים. 

"למטבח תמיד היה נכנס בשמחה ועם חשק ליצור משהו חדש, ואני הייתי מפנה לו את הבמה והופכת להיות הסו שף שלו", היא מספרת. ממנו למדה להיות מסודרת ויעילה במטבח, אבל גם לשים דגש על אסתטיקה. הייתה לו תקופה של ממולאים, היא נזכרת, תקופת השווארמה, תקופת הקציצות ותקופת הכריכים, ותמיד הכל היה אסתטי ושילב מרקמים וטעמים שאפשר היה להרגיש בכל ביס. 

אריאל נולד לפני 19 שנה לליאת ויניב אוחנה, אח ליואב, גילי ושקד. תינוק סתגלן ונוח שהפך לילד עצמאי ושובה לב, נזכרת אמו. במרחבים הפתוחים של קיבוץ רבדים, שבו גדל, היה מוקף חברים טובים שהיו לו כמו אחים. בבית הספר התיכון צפית היה קפטן נבחרת הכדורסל ולמד במגמת תיאטרון ומדעי הסביבה. בכיתה י' הכיר את עמית זכריש מקיבוץ חצור והם הפכו לזוג. מגיל צעיר היה יזם וחשב על רעיונות יצירתיים להרוויח כסף, מספרת ליאת. הוא היה מארגן מסיבות, בקורונה מכר מסכות, ובמשך תקופה אף הפעיל עם חבריו לקיבוץ את "פיצה שנלר", פיצה שהכינו הנערים בעצמם וזכתה לשבחים רבים. 

הוא היה נער מצחיק עם חוש הומור מפותח ויכולות חיקוי אדירות שכולם במשפחה, בקיבוץ ובבית הספר הכירו. הרגישות שבה שם לב לניואנסים הקטנים המאפיינים כל אדם, מסבירה האם, היא זו שעזרה לו להצטיין בחיקויים, אך גם לחוש את הסובבים אותו ולתת להם את התחושה שהוא יודע מה עובר עליהם והוא שם בשבילם.

אחרי שסיים את הלימודים התגייס אריאל לגדוד 890 של הצנחנים. ב-7 באוקטובר, בשמונה בבוקר, זמן לא רב אחרי שאזעקות נשמעו ברחבי הארץ, הוא הוקפץ במסוק עם שאר הלוחמים בגדוד ליישובי עוטף עזה. המשימה שלהם הייתה לעבור בין הבתים בקיבוץ בארי, לטהר אותם ממחבלים ולחלץ את התושבים הלכודים. ב-9 באוקטובר, יום הולדתה של ליאת, היא ישבה עם חברה במרפסת ביתם בקיבוץ תחת הפרגולה. תחילה הצטרפו אליהן בנותיה גילי ושקד, אחר כך הגיעו גם חברים של אריאל, שעברו במקרה ורצו להגיד שלום ולדעת אם כבר שמעו ממנו. חברה שבאה לברך נכנסה עם עוגת יומולדת והתיישבה עם כל החבורה. ואז, כשכולם יחד, הגיעו קציני הנפגעים עם הבשורה האיומה, והחיים השתנו ברגע.

יום קודם לכן, ב-8 באוקטובר, נסעה ליאת לבקר את אמה, שאושפזה בבית החולים. היא לא ידעה שבאותו הזמן אריאל כבר לא היה בין החיים. בשעה 15:00, פרץ המפקד שלו ראשון לבית בבארי, שבו נרצחו יום לפני כן יובל ומעין בר ז"ל. מחבל שהסתתר בבית ירה צרור ופגע בו. אריאל, שהיה נגביסט בכוח החוד, נכנס מיד אחריו על מנת לחסל את המחבל ולהציל את מפקדו שנפצע, אך לאחר קרב עם המחבל נורה במותן מטווח אפס. עד שלא ראתה אותו בבית העלמין קיוותה אמו שמדובר בטעות, וסירבה להאמין שהנורא מכל קרה. כשראתה אותו לבסוף, עם חיוך על שפתיו, ידעה שלפחות לא סבל. 

עכשיו היא מנסה להבין איך ממשיכים הלאה. איך חיים עם האובדן. איך קמים כל יום מחדש, מה בוחרים לעשות, איך ממשיכים לדאוג לשאר הילדים ואיך מנציחים בכל דרך את אריאל שלה. את תבשיל השולה שאהב כל כך היא מכינה עכשיו לזכרו. ארוחה שלמה בסיר אחד שנוהגים לאכול באמצע השבוע, היא אומרת, כשאין הרבה זמן לבישולים מסובכים. גם סבתה של סבתא אוסנת נהגה להכין לה בילדותה את השולה, ובתקופת הצנע, כשלא היה עוף, אפילו בגרסה צמחונית.

כשהמנה מוכנה, ליאת מניחה אותה על צלחת הגשה גדולה במרכז השולחן, לפי כל כללי הטקס של סבתה: תחילה אוכלים את התבשיל שבשולי הצלחת שהתקרר מעט, ורק אז מתקדמים לכיוון אמצע הצלחת, היא מסבירה ומוסיפה: "חשוב לי שנצליח בבית לשמור על שמחת החיים כמו שהייתה לו, על הצחוק שלו. על האנרגיה שלו".

הכנתם.ן? שתפו צילום של המנה בצירוף A_Place_at_the_Table# כדי לסייע בהנצחתו זכרו של אריאל אוחנה ז"ל.