מפגש רקפת נוסדה ב-1964 או ב-1965, תלוי את מי שואלים. ליתר ביטחון, בחוץ כתוב גם וגם. מה שבטוח בטוח. למרות גילה המופלג, בטח במונחים מקומיים, מפגש רקפת מעולם לא הפכה למוסד. אולי זה קשור לאופי המופנם והנחבא אל הכלים של בעליה, יריב גולן, ואולי מקום כזה, אשכנזי עד לשד עצמותיו, מעולם לא יכול היה להיות מוסד. אם כי "קיטון" ו"שמוליק כהן" – מסעדות אשכנזיות שהפכו למוסד תל אביבי – בוודאי יגרסו אחרת.

מפגש רקפת היא מסעדונת צנועה על ציר ז'בוטינסקי, רחוב ראשי ברמת גן – סיבה אפשרית לפרסומה הלוקה בחסר, וטוב שכך – שמגישה כבר שנים את כל החשודים המיידיים של המטבח היהודי-אשכנזי, ועושה זאת טוב מכולם בעיני. לבטח מכל מי שעדיין בסביבה. גפילטע פיש וקניש, צ'ולנט וכבד קצוץ וכל השאר. הסוד הגדול, מלבד הטעם הטוב, הוא שיריב, בנם של יצחק ורבקה, המייסדים שפרשו לגימלאות, הוא בכלל… חצי עיראקי. שם משפחתו המקורי של אביו (יצחק) הוא צ'יטיאט, והוא היה הטבח ולא אשתו הפולנייה. 

צילום: נועם פריסמן

"קשה לומר מה עושה לי את זה במפגש רקפת. הטעם הטוב, האווירה הביתית או האנושיות הכל כך חמה ועדינה שזורמת מיריב. כנראה שכולם גם יחד. אם זה לא קיבוץ גלויות, איני יודע מה כן", אומר חיליק גורפינקל. 

"אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי למפגש רקפת", מספרת יהלומה לוי. "מטרים ספורים מהבית שלי, אני מוצאת את עצמי בחנות נידחת עם ארבעה שולחנות קטנים מפורמייקה ואנשים שיושבים סביבם; כאילו צללת לעיירה יהודית באירופה, עשרות שנים אחורה. יריב, שהוא בכלל חצי עיראקי, עמד שם. הוא נתן לי לטעום קרפלך ונשמטה לי הלסת – הם היו כמו רביולי מעודנים ומושלמים. ואז טעמתי את הכבד הקצוץ, שהוא בעיני הכי טוב בארץ, ואת הגפילטע פיש הנהדר, ולא הבנתי איך זה יכול להיות שהמקום הזה הוא סוד שמור לתושבי רמת גן בלבד. מפגש רקפת היא פנינה קולינרית אמיתית, שנותנת כבוד למטבח היהודי המזרח אירופי בתנאים ארצישראליים, ועוד ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. מגיע לה על כך אות הצטיינות".