חמארת הבירה של מתתיהו לנדשטיין פתחה לראשונה את דלתה ב-1935, מה שהופך אותה לאחד הברים (אם אפשר לכנות את המאורה הזו כך) הוותיקים בישראל. השמועה אומרת שבעליו הראשון היה אחיו של "אלימלך", עוד בר מיתולוגי ברחוב וולפסון השכן, שלא שרד לדאבון הלב.

דורות של שיכורים, שתיינים וסתם רועי רוח ישבו כאן ושתו שכם אל שכם. סוחרי שוק לוינסקי השכן, משוררים ובוהמיינים כמו יבי ושיסל ואחד חיים גורי, שכתב פעם ספר שלם בשם "רשימות מבית היין" שכולו שיחות ששמע אצל מתי לאורך השנים.

מתי עצמו הגיע לכאן ב-1973 אחרי שנים ארוכות בברזיל, בהן עשה לדבריו "דברים שלא מדברים עליהם". לפני כן ברח מהנאצים ליערות בפולין ומגיל עשר שתה כל יום בקבוק וודקה עם הפרטיזנים ולא הפסיק עד שמת, בגיל 90. כיום ממשיכים את דרכו הבן איציק והנכדים שמוליק וליאור, שעדיין מוזגים גולדסטאר טובה ומגישים דג כבוש נפלא ועוד דבר או שניים. 

צלחת נקניקים. צילום: נועם פריסמן

"לכאורה אין כאן כלום, אבל בעצם יש כאן כל מה שאדם צריך – בירה נהדרת, משהו קטן לאכול ובעיקר רגע אחד לעצור בו ממרוץ החיים ולשמוע קללות שהן שירים (אם כי אחרי מותו של מתי זה כבר לא אותו דבר) ושיחות שהן אוניברסיטה. מה מקומי כאן?" שואל חיליק גורפינקל וגם עונה: "כולנו גליציאנרים. כולנו באנו לכאן מאיזשהו מקום שהוא לא פה, ואם יש מקום שמדגים את הנקודה הזאת – זה מתי. האמא והאבא של הקיבוץ הגלויות היהודי-ישראלי: בעלים אשכנזים, שמשרתים קהל שחלקו הגדול לא אשכנזי כבר, וכולם חיים בצוותא, בשמחה, בששון ובשכרות עד יומם האחרון".