החיבור בין מאכל איטלקי למהדרין כמו פיצה לבין טרואר וטעמים ישראליים הוא לא דבר פשוט. בטח היום, כשניתן לייבא לארץ כמעט כל מוצר ולהישאר נאמנים לטעמים האיטלקיים הקלאסיים. אלא שאורן אבני מנאופוליטן החיפאית לא רוצה רק לעשות פיצה נאפוליטנית מהטובות במדינה, מה שהוא כבר עושה, אלא גם לחבר אותה למקום: לכל פיצה הוא משדך שמן זית מקומי (לכל אחת הזן הטוב והנכון לה) מבתי בד קטנים וייחודיים, כדי שנוכל לטבול בו את שולי הבצק. הגבינות מגיעות ממחלבות ארטיזנליות מקומיות כמו "המחלבה הקטנה" ו"שירת רועים". היין והבירות המוגשים במקום מגיעים גם הם מיצרנים מהאזור. 

תנור פיצה, צילום: נועם פריסמן

"הפיצה בנאופוליטן היא תענוג מתמשך של בצק מחמצת מוקפד, שמצליח להיות עז טעמים וקליל על הבטן והגוף", אומרת ריטה גולדשטיין. "אורן הוא אוטודידקט שחשוב לו לשמור על רמת התוצר הגבוהה ביותר, ולכן הוא מקפיד על כל שלב ופרט בהכנת הפיצה שלו – ממשך ההתפחה ועד מספר השניות שהיא נאפית בטאבון. למרות שהקלאסיקות הן תמיד הטובות ביותר, שווה להשאיר מקום גם לפיצות המיוחדות יותר שיש כאן; בכל אחת מהן מושקעת מחשבה: פיצת תירס עונתית עם סלסת פלפלים מעושנים, גרנה פדנו ופינגר ליים, פיצה עם גבינת סקמורצה של המחלבה הקטנה ועגבניות תמר, או פיצה גבינות מקומיות ודבש חריף".