נולדתי וגדלתי בין עצי אורן תמירים וצפופים על הכרמל. חצר הבית המשותף בו עברו עלי ימי ילדותי הייתה מוצלת כולה מן האורנים הגבוהים שצמרותיהם נשקו לדודי-השמש ממש ואילו האדמה הייתה מכוסה כולה במחטים הזהובות, כעין שמש שהתנפצה לאלפי קרניה הדקיקות.
השער הצנוע שבאחורי החצר היה פתוח תמיד והמשיך את חורשת האורנים אל גבעת העץ הבודד וממנה, במורד הרכס אל הים. כך היו לי סלעי הגיר עטורי הרקפות שלמרגלותיהם יחד עם מרבדי כרכום ונוריות וכמה עצי אלון וחרוב, לכל עולמי ולכל מה שקראתי לו "טבע". בעיני רוחי הצעירות, כך נראה היה העולם מאז ומתמיד, עד שבאנו אנו להחריבו ולהלבישו שלמת בטון ומלט. בין העצים האלו צעדו פעם בוודאי דינוזאורים קדמונים, מן הענפים התנדנדו קופי פרא ומאחוריהם הסתתרו ג'ירפה ואריה, כמו בסיפור "מיץ פטל" שאהבתי כל כך.
בחצי הדרך לצמרותיהם, נטה לנו אבי בידיו החסונות בית-על-העץ כטירה הנעה ברוח. סולם שאינו נגמר הוביל אל ארמון רב תפארת זה ואת רוב שעותיי ביליתי בין כתליו, בינות הגזעים החסונים ולא בבית הבלוקים המטויח בשפריץ שהיה ביתנו. אבי גם נתן לי אולר במתנה שבלהבו גילפתי כלי עבודה וכלי משחית, רוגטקה וחרב שודדים לימות הקרב עם ילדי השכנים מן הבניינים הסמוכים.
במנוחה ממסעות הגילוי והחקר ובשוך הקרבות הנועזים היינו מתיישבים על סלע אחד או על רצפת בית-העץ וכל אחד היה מוציא מכיסיו את שללו: צנוברים שחורים-שחומים שצבעו גם את כפות ידינו הרכות כשליקטנו אותם בין המחטים. לכל אחד מאיתנו כבר הייתה את פיסת האבן השטוחה או שבר המרצפת איתה היה מפצח את צנובריו. תחילה אכלנו מלוא פינו ואילו אחר-כך התחלנו לפצח לכלי משותף, אוגרים כל זרע בקנאות, אוסמים את הגרעינים הזהובים כבאוצר המלך. כשהחשיך, היינו עולים בגרם המדרגות אל הבית ובכפות ידינו השחורות מצנוברים מגישים את השלל היקר לאמא, שתוסיף אותו לחביתה או לאורז לארוחת הערב. אמא הייתה נוטלת מס לעצמה ואז מכינה לנו את התבשיל הערב ונותנת אותו בצלחת הפח הישנה שנשא עמנו חזרה לבית שעל העץ.
אינני יודע אם היה זה על שום דמיוני המפותח והספרים הרבים שקראתי אז, או שאולי הייתה זו תודעת השואה וההשרדות הקמאית שספגתי מאבי, אולם כל ילדותי הגיתי בדרכים לשרוד כשנחזור לטבע, כשתפסק אחיזת העיניים הזו בה יש בית-אבן, רכב וסופר-מרקט במרחק נגיעה. איך נבנה מחסות ובתים, ממה נתפור את בגדינו ובעיקר, מה נאכל. למדתי ללקט אורניות תחת האורנים ההם, לאכול את פרחיה הלבנים של העירית, לאסוף את הזעתר ואת המרווה, אך יותר מכל, קסמו לי זרעי הצנובר. ידעתי שכל עוד נוטים מעלי עצי האורן לא יחסר מזוני לעולם ושמן הזרעים שהותרתי יעלו ויצמחו עצים חדשים לספק לי את מזוני ולתת לי מחסה.
בצנצנת לארוחת הפיקניק במאדים, בקשתי על כן להשיב את טעמה של הילדות הזכה והיפה לה זכיתי בזכות אותם עצי אורן תמירים. כשבגרתי נודע לי כבר שגם עצים אלו היו אורחים בכרמל כמותי, ושמרביתם ניטעו כדי להפוך את נופו דומה יותר לאירופה, ממנה באו בוני הארץ אז ולעמם במעט את אופיו הים תיכוני של רכס הכרמל. אולם עד שבאתי אני, הרי שהם נהיו לטבע, ולא כל שכן לטבע שהוא אני.
כשפגש חוני המעגל את אותו זקן הנוטע עץ חרוב והתפלא על כך שהוא נוטע עץ שמפירותיו לא יאכל, ענה לו הזקן: "כשם שנטעו אבותי לי, כך אטע אני לבניי". כשאנו אוכלים משמש או אפרסק, אנו אוכלים את הפרי ואילו את הגרעין, את המשכו, אנו משליכים וממנו יוכל לצמוח בעתו עץ חדש להשיב בו את הנפש. אולם בעת אכילת הזרעים ממש, יש לשבוע ולהותיר לבאים אחרינו. על כן ביקשתי לכלול בצנצנת גם צנוברים אחדים שנותרו בקליפתם, שיאחזו אולי באדמת המאדים, בבחינת "גרעינים-גרעינים נשאם לבבי, עתה הם עולים וצומחים, עתה הם שולחים פארות בדמי, שורשיהם בעורקי שלובים".
הדיי עפאים, אדר א', התשפ"ב.
