"بلادي ما بحب الا بلادي, بلاد العنب والتين السوادي" (ארצי אוהב רק אותך, ארצי של ענבים ותאנים שחורות – ציטוט מתוך שיר עם ערבי)
אין עונה של פרי או ירק שמעוררת בי געגוע לנעוריי כמו עונת התאנים. התקופה הלוהטת הזו היא הזמן האהוב עליי בשנה; שילוב של חופש גדול נטול דאגות, יום הולדת שחל בתחילת אוגוסט וקיץ, שכן אישה של חום ושמש אני.
בית הוריי שוכן בקצה כפר קרע, ומעבר לו ישנן אדמות שגדלים בהן צמחי בר, שיחי סברס שהיו כגדרות טבעיות לחלקות חקלאיות ועצי תאנים מזנים שונים. הבילוי הקייצי שלנו, ילדי השכונה שהם כולם בני ובנות דודים, היה מסעות הרפתקאות לשטחי הבר. במהלכם ליקטנו מהפירות המתוקים של הקיץ: האמיצים מיסמרו קופסת שימורים ריקה לקצה מקל ארוך ודגו סברסים, אחרים "גנבו" ענבים ואפרסקים מהחלקה של אבו אחמד, הדוד החקלאי שלנו, ואילו אני, שיודעת מה הכי טוב וטעים לאכול, הצטיינתי בעין טובה לאיתור תאנים בשלות.
שלושה זני תאנים אהבתי במיוחד. העסאלי (דבשי), תאנים עם לב בצבע ובטעם של דבש אשר גדלו בקרבת הבית של סבא וסבתא. עם סבא הייתה לי תחרות לא קלה, הוא תמיד הקדים וקטף את הפירות הבשלים – אבל גם דאג לפספס כמה מהם כדי שיישאר לי מה ללקט כשאגיע לשם.
הזן השני הוא בוקראטי, מקור השם כנראה קשור לפילוסוף היווני היפוקרטס שנקרא בערבית אבוקראט. צבעה ירוק מבחוץ ואדום עז מבפנים – העץ הזה היה מקור שמחתי, שכן הוא גדל בשטח נגיש ולא סלעי שיכולתי להגיע אליו בקלות והוא היה הראשון להבשיל מבין שלושת הזנים. הוא הניב הרבה מאוד פרי, כך שיכולתי לאכול ממנו ללא הגבלה. זכורה לי תקרית עם אחד השכנים שפגשתי ליד אותו עץ תאנה. בשל גובהו של השכן, הוא לא הגיע לתאנים שבצמרת העץ וקרא לי לעזור לו תוך שהוא רוטן במרמור את הפתגם الطويل بياكل تين والقصير بموت حزين (הגבוה אוכל תאנים, והנמוך מת עצוב).
הסואדי הוא העץ השלישי, והיה אולי המאתגר ביותר אך גם המתגמל ביותר. זהו עץ שגדל באדמת בור סלעית (כלומר, אדמה שאינה מעובדת כלל) עמוסה בקוצים יבשים רבים. סביב העץ הזה נרקמה עם השנים אגדת נחש העמארה – אגדה על נחש בעל קרניים בן 100 שנים שנצפה פעם בשנה מתחת לעץ התאנה הסוואדית. ואף על פי כן, הפרי השחור עם הלב האדום מיגנט אותי אליו, ולא הפסקתי לקטוף ממנו עד שלא נותרו עוד פירות בשלים עליו. לצערי העץ הזה כבר איננו שם מזמן, אבל הגעגוע לפירותיו, שגם היום הינם נדירים, מתעורר כל קיץ. פתרון לכיסופיי יימצא בקרוב שכן לאחרונה מצאתיו במשתלת ילקוט הרועים המתמחה בעצי מורשת – עצים מזנים מקומיים ונדירים – ועץ כזה יצטרף לחצרי בחורף הקרוב.
התאנה בהיסטוריה ובתרבות המקומית
אשעב הוא גיבור סיפורי עם מהשנים 600-700 לספירה שנודע בתאבונו האינסופי לאוכל בחינם, ובדיחה עתיקה אודותיו מספרת שהגיע לבקר איש עשיר שבדיוק הונחה לפניו צלחת מלאה בתאנים שאמיות. האיש המכובד, שהכיר את גרגרנותו של אשעב, מיהר והחביא את התאנים מתחת לספה. אשעב, שראה את מעשה האיש, בירך אותו וביקש להקריא לו פסוק מהקוראן שעוסק בתאנה ובזית. עם זאת, אשעב השמיט בכוונה את אזכור התאנה, וכאשר העשיר הגיב בכעס, "מקולל אתה, איפה התאנה?", השיב אשעב בחיוך – "מתחת לספה".
הסיפור העממי ממחיש את מעמדה המיוחד, ואפילו דתי, של התאנה בתרבות הערבית והמוסלמית. קיימת סברה שמוצאה של התאנה הוא באזור שכיום הוא תימן, והיא בויתה לפני כ-6,500 שנים. עם זאת, חוקרים אחרים סבורים כי היא בויתה עוד קודם לכן, כבר בתחילת התקופה הנאוליתית לפני יותר מ-11,000 שנים, זאת בהתבסס על תאנים עקרות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות סמוך לקיבוץ גלגל. אם כך, על פי ממצאים אלו, התאנה היא הגידול התרבותי הקדום ביותר הידוע לנו. היא הועברה ממקום למקום כתוצאה מנדודים של שבטים שונים והסתגלה היטב לתנאי האקלים המקומיים עד שבאזורים רבים בחבל הארץ שלנו אפשר למצוא אותה גדלה כצמח בר או כפליטת תרבות.
כך או כך, שורשיה ההיסטוריים של התאנה הולכים הרחק אחורה בזמן, ובהינתן תפוצתה הרחבה ושימושיה הרבים, אין פלא כי היא מוזכרת אינספור פעמים במקורות ההיסטוריים של הדתות השונות – התאנה היא מן העץ הראשון המצויין בתורה והוא גם מוזכר במגילות הפרעוניות העתיקות. אם נחזור לאיסלאם, אחד הפרקים בקוראן מכונה אלתין, "התאנה" בערבית, בו אלוהים נשבע בעץ הזית והתאנה שכן הם נחשבים בגדר נס הבריאה בשל היותם עצים מושלמים מבחינת איכויותיהם ותועלתם.
בספרים על חייו של הנביא מוחמד מסופר רבות על אהבתו לתאנים הדמשקאיות ששמן מעיד על מקורן והן נודעו בטעמן המשובח. מסופר שהובאה לנביא צלחת תאנים וכינה הוא אותן פירות גן העדן.
התאנים ברפואה ובמטבח הערבי המוסלמי
תאנים מוזכרות גם רבות בספרי רפואה עתיקים. איבן זוהר, רופא מוסלמי מאנדלוסיה שחי בין השנים 1100-1000, ציטט בכתביו את גָלֶנוֹס, רופא יווני שחי כ-150 שנים לפני הספירה, באומרו כי תאנים וענבים הם אדוני הפירות.
לפי איבן סינא, רופא ופילוסוף מוסלמי שחי בין השנים 1037-980 ונחשב למייסד הרפואה המודרנית, הדרך המומלצת לצרוך תאנים היא יחד עם אגוזים מאחר וכך מתעצמת תועלתן התזונתית. כמו כן, הפרי הטרי מסייע בניקוי הכבד והכליות והוא נחשב טוב לנשים בהיריון ולנשים מיניקות מאחר והוא מגביר את ייצור החלב.
במטבח, חלב התאנים, אותו נוזל לבן המופרש כאשר קוטפים את הפרי או שוברים ענץ מהעץ, שימש להכנת גבינת קריש – גבינה רכה שדומה לקשטה. הרועים היו מוסיפים מספר טיפות מחלב התאנים לתוך חלב כבשים טרי ומערבבים אותם יחד עם מקל מעץ התאנה. תוך דקות, בדומה לפעולת החומץ המשמשת להכנת ריקוטה, הגבן היה נפרד מהמים וכך התקבלה גבינה מהירה, רכה וטרייה. בנוסף, אגב, השריית בשר בחלב התאנה מרככת אותו, בדומה לפעולת היוגורט או לפירות אקזוטיים כמו האננס.
בתפריט המקומי יש חשיבות רבה לקוטיין, תאנה מיובשת בערבית, ובכלל במטבח המסורתי אין הרבה מתכונים המשלבים תאנים טריות שכן היו נוהגים להתענג עליהן טריות לחילופין לשמר אותן – בין אם כריבה או כאמור בייבוש. עוד מימי קדם היה מקובל לאסוף את הפירות שנשרו מהעץ, לשטח אותם על "מושטאח" (קרש ייבוש) ולהניחם לייבוש תחת השמש. את התאנים המיובשות היו דוחסים יחד כגוש אחד, להלן – דבלה, וזה היה משמש כמזון עיקרי לנוודים. הן נחשבו מצרך תזונתי חשוב מאוד לצד תמרים בתקופות המחסור, ואותן דווקא כן אפשר למצוא במתכונים שונים, בעיקר קינוחים.
בהשראת המטבח המסורתי אני מביאה החודש מתכון לריבת תאנים שלמות וכן גם למלבי מתאנים מיובשות המוסיפות גם טעם וגם עוזרות בהסמכת החלב, פשוט להכנה וללא תוספת סוכר. בהשראת המטבח הפלסטיני החדש, אני הופכת את הפיתה זעתר למצע עבור תאנים צלויות וג'יבנה.
