Wonton noodles frying in oil
צילום: נועם פריסמן

מסעדות הפועלים שאתם לא מכירים

קארה-קארה פיליפיני, פו וייטנאמי, באו צה סיני, כיסרא סודאני ואינג'ירה אריתראית – אלו רק חלק קטן מהמנות המופלאות שמוצעות במסעדות הפועלים הזרים בתל אביב. בעשור האחרון נפתחו בדרום העיר מסעדות עם אוכל ביתי, נדיב, טעים ותואם לכיס של כולם. אז למה עדיין לא שמעתם עליהן?

מאת: נעמה אליהו |

כל מי שמגדיר עצמו "פודי" או "גרגרן" דואג להתעדכן דרך קבע בכל מה שמעניין וחדש בעולמות הקולינריה בארץ ובחו"ל. לצד חיפוש אחר מסעדות שף חדשות, מאפיות ומעדניות ייחודיות, יש כמיהה תמידית למצוא את המסעדות הקטנות והעממיות המאופיינות בפשטות, במחירים נוחים ובאותנטיות קסומה: או כמו שאנו אוהבים לכנות אותן בארץ "מסעדות פועלים". אנו יוצאים לחפש את החומוסיות הכי טובות מצפון ועד דרום, נוסעים במיוחד לאזורי תעשייה מרוחקים כי שמענו על מרק קובה בלתי נשכח, פיתה מלאה בכל טוב ועוד.

בעשור האחרון נפתחו בדרום תל אביב לא מעט מסעדות פועלים המגישות אוכל ביתי, נדיב, טעים ותואם לכיס של כולם. אז איך יכול להיות שאנו הישראלים, הידועים בחיבתנו לטיולים בחו"ל תוך הצטיידות ברשימות אינסופיות של מסעדות ושווקים מקומיים, פספסנו את הקסם שמתרחש על בסיס יומיומי מתחת לאף שלנו? 

לשאלה הזו יש לא מעט תשובות, אבל העיקרית שבהן נטועה במיקומן של מסעדות הפועלים הללו – שכונת נווה שאנן בתל אביב.

נעמה אליהו ואנאבל מרקיז | צילום: נועם פריסמן

סיפורה של שכונה, או החור השחור של תל אביב

נווה שאנן הוקמה ב-1921 כמענה לפתרון מצוקת הדיור שיצרה בריחת היהודים מיפו בעקבות מאורעות תרפ"א. זו הייתה שכונה שקטה וקטנה ששימשה בית לכ-400 יהודים, אלא שהשקט לא נשמר זמן רב. ב-1941 הוקמה בשטח השכונה התחנה המרכזית הראשונה, שלימים תהפוך ל"תחנה הישנה". החלטה זו תביא להתדרדרות מואצת ודרמטית של האזור כולו.  

תוך שנים בודדות מפתיחת התחנה התעורר צורך במסופים נוספים לאוטובוסים, ואלו הוקמו ברחובות הסמוכים, בתוך שכונת המגורים. עומס תחבורתי ואנושי, צפיפות של דוכנים ועסקים, תחזוקה ירודה – כולם יחד יצרו קרקע פורה למוקדי פשיעה, סמים וזנות, לצד תופעות כמו חסרי בית, אלכוהוליסטים ונרקומנים. 

התושבים שחזו בהרס ביתם החלו לזעוק, והיו גם מי שבחרו לעזוב במידה שכיסם אפשר להם זאת. ה"פתרון" שהוצע להם בשנות ה-60, הקמת תחנה מרכזית חדשה, יחרוץ את דינה של נווה שאנן באופן בלתי הפיך.

ב-1993 נפתחו שעריה של התחנה המרכזית החדשה, שאחזה עד לא מזמן בתואר "התחנה המרכזית הגדולה בעולם". 40,000 מ"ר בטון בנוי, מזהם ומכפיל כוח של כל הרעות החולות שכבר היו בשכונה. נוסף  על כך, התחנה לא הצליחה לעמוד בהבטחה הגדולה ל-1,200 עסקים, שגילו באיחור שהעיצוב של המבנה מורכב, אפל והופך אותם נסתרים מעיני הלקוחות. רוב בעלי העסקים נאלצו לנטוש את המקום וספגו מכה כלכלית קשה, ואחרים נאבקים עד היום על מנת לקבל פיצוי. בינתיים נותרו התושבים עם מפלצת בטון, שלא רק שלא פתרה את מצוקותיהם, אלא אף החמירה רבות מהן. בעל כורחה, קיבלה נווה שאנן תואר מפוקפק נוסף: "החור השחור של תל אביב".

"רב-תרבותיות תמיד יותר סקסית מעבר לים"

נכון לאוקטובר 2022 חיים בישראל 133,648 מהגרי עבודה ו-25,450 מבקשי מקלט. על אף שנדמה ש"הזרים" היו כאן מאז ומתמיד, סיפורם התחיל בשלב מאוחר יחסית בהיסטוריה הקצרה שלנו. ראשיתו בפרוץ האינתיפאדה ב-1987, אז נולד הרעיון להחליף את העובדים הפלסטינים בעובדים זרים. אלפי העובדים הזרים שנכנסו לישראל במסגרת היתר זמני איישו בעיקר את תחומי הבנייה, החקלאות והסיעוד (ב-2002 הגיע מספרם ליותר מ-250,000). נווה שאנן ושכונות הדרום הפכו לביתם המרכזי: מכאן הם יוצאים לעבודה, כאן הם נפגשים עם יתר חברי הקהילה, הולכים לכנסייה, עושים סידורים, שולחים כסף הביתה ואוכלים אוכל של בית רחוק מהבית. עבור מי שהותירו משפחות וילדים מעבר לים, מה מנחם יותר מאשר מפגש וארוחות עם חברי קהילה בודדים כמותם?

בשנים 2012-2007 נכנסו לישראל דרך הגבול הדרומי קרוב ל-30 אלף מבקשי מקלט מסודאן ומאריתריאה, שנמלטו מרצח עם ומטיהור אתני. מכיוון שנווה שאנן כבר הפכה לחצר אחורית שאליה מטאטאים את כל מה שלא נוח לעין לראות, הגיעו לפתחה אוטובוסים עמוסים במבקשי מקלט הלומים ומבולבלים, חסרי מעמד ורישיון עבודה. בשנים הראשונות כוסתה גינת לוינסקי בגברים אריתראים וסודנים שניסו למצוא עבודה מאולתרת ולהבין מי נגד מי. במסגרת הניסיון לשקם את חייהם, פיזית ומנטלית, היו שהחליטו לפתוח חמארות ומסעדות פועלים ברחבי השכונה כדי להציע אוכל נגיש, מזין וזול, ובה בעת לספק קורת גג קהילתית למי שנקרעו מהבית והמשפחה ועליהם לבנות הכול מחדש.

אלא שהמהגרים והפליטים הפכו לסימן ההיכר של נווה שאנן ולסמל לכל מה שרע בדרום העיר – פשיעה, זוהמה והזנחה. ואם זה המצב, מי ירצה להגיע ולאכול במקום שכזה? שכונות הדרום ונווה שאנן בפרט סובלות מדעות קדומות ומחשדנות מוטמעת כלפי זרים, שלא לומר גזענות. אם נהיה כנים לרגע, נוכל להודות בפני עצמנו שרב-תרבותיות היא תמיד סקסית יותר כשהיא מעבר לים; מיעוטים וזרים אטרקטיביים הרבה יותר כשהם רחוק מהבית שלנו. 

אבל פריחה של תרבות ואוכל מתחילה דווקא במקומות שבהם יש ריבוי קהילות וזרים: לא רק בישראל, כי אם בכל מקום בעולם שבו מתרחשת הגירה ומוגש סיוע למבקשי מקלט. אם מניחים את הדעות הקדומות בצד, מתפנה מקום לגילויים מפתיעים, למפגשים אנושיים מרתקים ואף לאותן חוויות קולינריות שאנו משוועים להן כל כך מעבר לים.

מסעדות שהן בית הרחק מהבית

ההיצע בנווה שאנן כולל מסעדות אריתראיות וסודניות, מסעדה נפאלית אחת, מסעדה סינית, וגם לא מעט מסעדות פיליפיניות. הפועלים התאילנדים שעובדים בחקלאות לא נוטים לצאת מהיישובים שבהם הם מועסקים, ולרוב מבשלים לעצמם מחומרי גלם שהם מגדלים או קונים מיבואנים מתמחים או במרכול הישוב. הפועלים הסינים שעובדים בבניין הגיעו לכאן עם טבחים צמודים המבשלים להם במטבחים סגורים, אורזים את האוכל ושולחים להם למקום העבודה.

לעומתם, עובדי הסיעוד הפיליפינים חוזרים לביתם אחרי יום עבודה קשה פיזית ומנטלית, ואין להם זמן וכוח לבשל לעצמם. פעמים רבות גם נאסר עליהם לבשל בבתי המטופלים.  מסעדות הפועלים מספקות להם אוכל, הזדמנות למפגש וחוויה שמזכירים את הבית שהשאירו מאחור. הם מגיעים אל המסעדות בבוקר, לארוחה לפני העבודה, או אחריה, בשעות הצהריים המאוחרות או בשעות הערב, בהתאם לתנאי העבודה שלהם מול המעסיק הישראלי

El Mano – בין ויטנאם לפיליפינים

אחד הסיפורים היפים שנולדו בנווה שאנן היא מסעדת El Mano, מסעדת פועלים פיליפינית-ויטנאמית שנפתחה ב-2019. התפריט כאן מציע עושר של מנות מהמטבח הפיליפיני כמו בּוּלאלוֹ, מרק בקר עם ציר עשיר; סיסיג, חזיר מוקפץ ברוטב חריף; קדרות מהבילות של דגים ופירות ים; וגם לֵצֶ'ה פלאן, קינוח ששואב השראה מהפלאן הקלאסי. לצד מנות אלו, תמצאו באל מאנו מנות מהמטבח הווייטנאמי כמו מרק פו ארומטי על בסיס ציר עוף או בקר; ספרינג רול מרענן עם המון עשבי תיבול; באן מי, הבגט הווייטנאמי שאין שני לו, במילוי פטה חזיר ובטן חזיר קריספית, ועוד ועוד.  

אן הו וג'ון באוטיסטה | צילום: נועם פריסמן

מאחורי המסעדה עומדים בני הזוג אן הו (32), בת להורים פליטים שהגיעו לישראל לאחר שברחו ממלחמת וייטנאם, וג'ון באוטיסטה (35), בן למהגרי עבודה מהפיליפינים. "הכרנו בצופים כשהייתי בת 13", מספרת אן. "אני הייתי משבט יפו ששם כולם היו ישראלים וג'ון היה בשבט בדרום העיר עם הרבה חברים פיליפינים. מבחינתם זה היה מחזה קצת משונה, זרה יחידה בחברת ישראלים". 

Woman cooking with wok through small kitchen window
אן הו | צילום: נועם פריסמן

אן נולדה וגדלה ביפו. את דרכה בתחום המסעדנות החלה כבר בגיל 15, בין היתר בסינית האדומה, ביונה בנמל יפו (שנסגרה) ובמנטה ריי. "החלום שלי היה לפתוח מסעדה משלי שתציע אוכל ביתי מאוד שונה ממה שראיתי במסעדות שעבדתי בהן. רציתי שאנשים יאכלו את האוכל שאני גדלתי עליו בבית, מה שלמדתי מאמא שלי. אין מתכונים כתובים, הכול למדנו תוך כדי בישול במטבח בבית". 

המסעדה שנפתחת בשעות הצהריים המאוחרות, מלאה בסועדים פיליפינים. ניתן להבחין שהתפריט הפיליפיני נותן כאן את הטון החזק. "הכול התחיל מאמא של ג'ון, שמצאה מקום למסעדה בנווה שאנן. ג'ון מכיר את האזור היטב וגם רוב הפיליפינים גרים כאן או מגיעים לסידורים ואוכל. אז החלטנו לפתוח כאן", מספרת אן. "בתחילת הדרך אפילו ניסיתי להכניס לתפריט אוכל וייטנאמי, אבל הפיליפינים לא התחברו, והם הלקוחות העיקריים שלנו. הם מגיעים בשעות אחר הצהריים או בערב אחרי יום עבודה ארוך כדי לאכול ארוחה טובה. בשעות האלה הם כבר עייפים מדי ואין להם כוח לעשות קניות ולבשל לעצמם". 

צילום: נועם פריסמן

כל מי שעוסק בתחום המסעדנות יודע שלפתוח מסעדה ולנהל אותה לאורך זמן זה עניין מורכב. "זה היה קשה. עדיין קשה", מתארת אן. "פתחנו את המסעדה ב-2019. לא הספקנו לעמוד על הרגליים ולהתבסס ואז פרצה הקורונה. החשבונות נערמו. התחלנו למכור אוכל פיליפיני ביתי בקופסאות. אני השתגעתי מזה. כל המטרה של אל מאנו הייתה להציע אוכל של בית, טעים וחם שאוכלים כאן במקום, שהלֵצ'וֹן (בטן חזיר צלויה ומטוגנת, פריכה בחוץ ונימוחה מבפנים) יהיה רותח וקריספי ולא מושי בקופסה. במקביל, נכנסתי לשמירת הריון. שלושה חודשים אחרי הלידה חזרתי לעבוד ולהמציא את עצמי מחדש. 

"בשלב הזה חזרנו לבשל במסעדה והתחלתי להכניס גם קצת מנות מהמטבח הווייטנאמי. בהמשך את נפלת עליי עם הסיורים שלך (צוחקת) ולאט לאט הגיעו גם קצת ישראלים ובלוגרים שטועמים משני התפריטים. אבל עדיין, הקהל העיקרי שלנו הוא פיליפינים שחוזרים מהעבודה מותשים ורעבים ורוצים אוכל של בית. פיליפינים אוהבים רק את האוכל שלהם, אז הם פחות בעניין של המנות הווייטנאמיות".  

היום את כבר יודעת כמה העסק הזה קשה, איפה תהיי בעוד 5 שנים?

"תראי, אני נולדתי ביפו. מאז ומתמיד הייתי שונה וזה היה מאוד בולט בסביבה שלי. הייתי חייבת לגדל עור של פיל. למדתי להיות ערסית כשצריך (צוחקת). אבל אני רוצה להישאר בנווה שאנן. יש פה קסם ואנחנו מביאים לפה משהו אחר. כן הייתי רוצה שהמסעדה תגדל קצת ותפנה לעוד קהלים. אני רוצה שאל מאנו תישאר מסעדה פשוטה שמציעה אוכל ביתי אבל פונה גם לישראלים ולא רק לעובדים הזרים הפיליפינים". 

צילום: נועם פריסמן

אן לא מוותרת על החלום שלה. "תמיד הפריע לי שמסעדות וייטנאמיות לא הצליחו בארץ בגלל הטעמים העזים, אבל אז ראיתי שהמטבח התאילנדי נכנס חזק ואפילו מצליח מבלי להתפשר ולהתאים לחך הישראלי. אז למה לא אוכל וייטנאמי? היום, כשנכנסים לקוחות ישראלים אני אומרת להם מראש שזה יאתגר אותם. רובם זורמים איתי". 

מקאטי קאבלן –"כזה אני רוצה"

אחת המסעדות הבולטות בנווה שאנן היא מקאטי קאבלן, מסעדה פיליפינית ששוכנת בתוך מבנה התחנה המרכזית החדשה כבר קרוב לעשור. כשמגיעים לשם פוגשים את אנאבל מרקיז (57), הידיים מאחורי התבשילים והחיוך החם שמלווה את האירוח. בכל יום היא מרכיבה את התפריט לפי מצב הרוח וירקות העונה -ביטר מלון, טארו, דלעת, במבוק ועוד. תמיד יש כאן דברים מעניינים לטעום כמו ארוז קאלדו, מרק אורז סמיך עם ציר עוף והמון ג'ינג'ר ושום; פנסיט מיקי, אטריות ביצים מוקפצות עם פירות ים; תבשיל ג'ק פרוט עם קרם קוקוס; וגם הקינוח המפורסם האלו-האלו, על בסיס קרח גרוס בתוספת שעועית מתוקה, טפיוקה, ג'לי צבעוני, גלידה, ריבת חלב ויאם סגול.

צילום: נועם פריסמן

אנאבל הגיעה לישראל כדי לעבוד כמטפלת סיעודית ולתמוך כלכלית במשפחתה, כשהיא משאירה את בתה בת התשע אצל אימה. "עשיתי אז זה עשר שנים ואז הכרתי את בן הזוג שלי בישראל. אני פה כבר 20 שנה".

איך התחיל הסיפור של המסעדה הפיליפינית בתחנה?

"בהתחלה היה רק סופר עם מוצרים מהפיליפינים, אבל אז התחילה דרישה מהפיליפינים לאוכל מוכן, אין להם כוח לבשל. לפני המסעדה היה פה דוכן עם כמה מנות בקופסאות שהיו קונים ולוקחים לאכול בבית. אבל הפיליפינים ביקשו עוד ועוד דברים כל הזמן, אז הדוכן גדל למסעדה קטנה. את צריכה להבין, להרבה מהפיליפינים אין אפשרות לבשל בעבודה – המעסיקים לא מרשים. אז הם באים על הבוקר לפני העבודה או עייפים אחרי העבודה ורוצים לאכול וללכת לישון. הם אומרים שהם מרגישים כמו בבית, האווירה כמו בבית. פחות מתגעגעים כי יש פה הכול. למסעדה כזאת בפיליפינים קוראים Turo Turo , ופירושה: להצביע, בשפה מקומית. מסתכלים על האוכל מאחורי הוויטרינה ואז מצביעים על המנות שרוצים. כמו בפיליפינים". 

צילום: נועם פריסמן

כמו בהרבה מסעדות פועלים בשכונה, אנאבל הביאה את הידע מהבית. "אני עובדת פה 8-7 שעות במטבח כל יום אבל אני נהנית לבשל, אני לא מרגישה שאני עייפה. יש לי תשוקה להעביר את האוכל שלי לאחרים ולדעת שטעים להם. לא למדתי לבשל בצורה מקצועית, יש לי את המתכונים הפיליפינים ואני קצת משנה לפי הטעם שלי. כשהגעתי לארץ לא היו הרבה דברים. אבל אז נפתח הסופר של מקאטי קבלן. אלי שרביט (הבעלים) התחיל להביא לארץ מוצרים ואחר כך גם ירקות ממזרח אסיה: קסאבה, בננה סאבה, ביטר מלון, טארו… אפשר להכין הכול כמו בבית".

ומה עם הישראלים? 

"רוב האנשים שבאים לפה לאכול הם פיליפינים. יש קצת ישראלים ובגללך, באים עוד ישראלים כי 'נעמה אמרה שאגרול דינאמיט (ממולא בפלפל חריף, בשר בקר וגבינה) זה טעים'. זה כיף שישראלים באים לאכול ורוצים לטעום. זה משמח אותי שמוכנים לנסות ואם טעים אז בכלל אני שמחה. הפיליפינים תמיד מרוצים מהאוכל, הישראלים לפעמים מעירים על התבלינים (צוחקת)."

דין נווה שאנן כדין פלורנטין?

בזמן ששורות אלה נכתבות, עשרות זרים אורזים את חפציהם המועטים ומחפשים דירות להשכרה מחוץ לתל אביב. "הפיליפינים עוזבים את נווה שאנן כי יקר פה. אפילו לגור עם 20 שותפים בדירת ארבעה חדרים ישנה כבר נהיה יקר מאוד", מספרת אנאבל. "בלית ברירה הם עוזבים לשכונות הזולות בחולון, בת ים, אור יהודה". הבניינים החדשים שבין רחוב העלייה לרחוב ראש פינה כבר מאוכלסים במחירים "עדכניים". דירה להשכרה בת שלושה חדרים בבניין חדש ברחוב צ'לנוב מוצעת היום ב-8,000 ש"ח או יותר. פרויקטים עירוניים ופרטיים בתהליכי בנייה מתקדמים מציעים לצעירים דירות חדשות בשכירות מסובסדת, והתחנה המרכזית עומדת לפני פינוי שיתרחש בשנים הקרובות. במילים אחרות, תהליך הג'נטריפיקציה הגיע גם לשכונות הדרום. לא רחוק היום שתבואו לנווה שאנן כדי לשבת בבתי קפה ארטיזנליים, או לסיור גרפיטי –  כי פספסתם את הסיור בפלורנטין, שם כבר צריך להתאמץ כדי למצוא את בתי המלאכה הישנים והקסם שאפף אותם. 

שכונות דרום תל אביב נמצאות על סף שינוי גדול מאוד. התהליך כבר החל והוא מואץ עם כל יום שעובר. המהגרים, הפליטים והחלשים יידחקו לשכונות חלשות אחרות. לכם נשאר עוד קצת זמן לבקר ולטעום, ודרך כך להתוודע לתרבויות השונות, ובעיקר לאנשים שמאחוריהן.

איפה אוכלים בנווה שאנן?

אל מאנו
רחוב יסוד המעלה 46, תל אביב
מה כדאי להזמין: אגרולים ויאטנמיים, וון-טון חריפים, לצ'ון פיליפיני

מקאטי קאבלן
התחנה המרכזית החדשה, תל אביב
מה כדאי להזמין: אגרול 'דינמיט', פאנסיט מיקי (אטריות ביצים עבות)

הסינית
רחוב נווה שאנן, 26, תל אביב
מה כדאי להזמין: דמפלינגס, לחמניות ממולאות, מורנינג גלורי מאודה

דארפור הקטנה
רחוב נווה שאנן 21, תל אביב
מה כדאי להזמין: כיסרה, פופו, נזיד שעועית ועדשים

כתבות נוספות