מייקל סמואלסון, רותי רוסו ואלעזר טמנו
מייקל סמואלסון, רותי רוסו ואלעזר טמנו באסיף. צילום: שני בריל

אוכל הוא כלי פוליטי

"יש משהו מפחיד בליצור משהו חדש בעולם שאף אחד לא מכיר, אבל זה כל כך מעניין", אמר השף מרקוס סמואלסון בפאנל שהתקיים לאחרונה באסיף, אותו הנחתה השפית והמרצה הקולינרית רותי רוסו ולקח בו חלק גם השף אלעזר טמנו

מאת: Ronit Avidan |

מרקוס סמואלסון, שביקר החודש בארץ מטעם החברה הישראלית Aleph Cuts המפתחת בשר מתורבת, הוא שף אמריקאי-שוודי ממוצא אתיופי ואחד השפים הכי מוכרים היום בארצות הברית. עם תואר השף הכי צעיר אי פעם שזכה עם מסעדתו בשלושה כוכבים מהניו יורק טיימס; שמונה פרסי ג'יימס בירד היוקרתי אשר הוענק לו בתחומי קולינריה שונים; מעל 10 מסעדות ברחבי העולם; תוכניות טלוויזיה וספרי בישול, הוא לא ישכח את השף במסעדה מכוכבת המישלן בצרפת בה עבד, שאמר לו, כי הוא לעולם הוא לא יוכל להיות בעלים של מסעדה משלו כגבר שחור.

השף והאמן הישראלי הצעיר אלעזר טמנו, נולד למשפחה ממוצא אתיופי. אחד הזיכרונות החזקים שלו מתקופת בית הספר היסודי קשורים לבושה שחש כשהיה צריך להביא לבית הספר אוכל מהבית. תחושת הבושה, שנבעה מהלעג של אנשי השכונה בה גדל כלפי האוכל, האינג'רה וריח התבלינים האתיופים, מלווה אותו עד היום. 

כשסמואלסון הגיע לארה"ב אף אחד עדיין לא ידע מה זה מטבח סקנדינבי או הכיר אוכל שוודי. כמי שנולד באתיופיה, גדל כל חייו אצל משפחה מאמצת בשוודיה ולמד טכניקות בישול וטעמים בכל העולם, הוא הבין שבניו יורק, השוני שלו הוא לא מכשול אלא הזדמנות ליצור משהו ייחודי שאף אחד לפניו לא פגש.

זו גם הנקודה בה נמצא כעת טמנו. אין אף אחד היום חוץ ממנו, שעושה אוכל כמו שלו, ועל מנת לנסות להסביר אותו הוא קורא לו "אוכל אתיופי במבטא ישראלי". כדי ליצור את המטבח הייחודי שלו, אין שף אחר שיכול להדריך אותו ואין ספרות בנושא, כי אף אחד בעולם לא יצר מטבח אתיופי-ישראלי לפניו, מדגישה רותי רוסו, את החלוציות בסגנון האוכל של טמנו. 

מצד אחד אנשים שנולדו וגדלו על המטבח האתיופי המסורתי, חושבים שמה שהוא עושה זה לא ממש אתיופי, הוא מספר, ומהצד השני, רוב האנשים בישראל לא יודעים כלום על אוכל אתיופי. גם שפים ישראלים גדולים שמכירים היטב את הקולינריה העולמית וביקרו בכל אזור נידח, מצליחים לפספס את אחד המטבחים הייחודיים הקיימים פה מתחת לאף שלהם, הוא מסביר את הפער הקיים ואת האחריות המונחת על כתפיו.

בפאנל שעסק בין מסורת לחדשנות באוכל, הדרך בה העבר מגדיר את הזהות שלנו ואת תחושת השייכות או אי השייכות, לבין העתיד והרצון לצקת לתוכו תוכן חדש, כל אחד משני השפים סיפר על הכוח המניע אותם לחדש והדרך לבנות משהו שאף אחד לפניהם לא עשה; ומעל הכל, על היחס לאוכל ככלי בעל עוצמה, שיכול לחבר בין אנשים ולגרום להם להתגבר על הפחד מהשונה. 

צפו בשיחה המלאה: