רעש פעולותיי היומיומיות מתערבב ברעשי פנטום של פעולותיה, רעשים שהיתה מייצרת בבית שגידלה אותנו בו ושאיננו עוד: כלים שיובשו על השיש במהלך הלילה מובלים לארונות והם מקישים זה בזה ברעש שחודר לשינת הלילה שערפיליה עוד מרחפים במסדרונות; טיפוף צעדיה נפגש בנקישות הציפורניים של הכלב שעוקב אחריה לכל מקום; אותות של משדרי בוקר בקעו אז מהרדיו והתערבלו בקרקוש פולי הקפה שנטחנו במכונה מיוחדת, אותתו לישנים להתחיל ולגייס כוחות שיעזרו לשלוף את הגוף מהמיטה הקודחת אל צינת הבוקר הירושלמי.
באחת הפעמים שבאתי אליה, לא מזמן, סיפרתי לה כלאחר יד שקניתי בטעות בשוק ארבע חבילות קפה עם פולים שלא נטחנו. היא אמרה לי, "קחי את המטחנה שלי. אמנם טחנתי בה כורכום, אבל זו לא בעיה לנקות".
זו היתה מכונה קטנה, מעין גליל אלומניום צבוע באוף-וויט שבתוכו ישב מנוע קטן. בחלקו העליון של הגליל היה מכסה פלסטיק, אפור אם כי חצי-שקוף, שאם מרימים אותו מגלים להבי מתכת קטנים במרכזה של קערת אלומניום כסופה. את פולי הקפה שופכים לקערונת הזו, בדיוק בכמות שרוצים לטחון באותו הרגע, ואז מניחים חזרה את המכסה. ביד אחת מייצבים את הגליל על משטח העבודה וביד השנייה דוחפים מטה את מכסה הפלסטיק, מה שמביא להפעלת המטחנה מבלי להסתכן בהורדת אצבע במקרה של הסחת דעת כזו או אחרת.
כשמסיימים לטחון – החלטה שתלויה במפעיל המכונה שצריך להיות מיומן דיו כדי לדעת כמה זמן טחינה נדרש כדי להגיע לגודל הגרגרים הרצוי – צריך להקפיד לדפוק את המכונה פעמיים או שלוש על המשטח. זאת כדי שאבקה שהתרוממה בכוח צנטרפוגת הלהבים לא תשפך החוצה כשמסירים את המכסה. אני לפעמים שוכחת לדפוק אותה למשטח וליבי יוצא אל גרגירי הקפה שנשפכו והתבזבזו.
שנים היתה לאימא שלי את המכונה הזו שלא ראיתי כמוה אצל אף אחד אחר ולכן כשהציעה לי שאקח אותה אליי, לקחתי מבלי לשאול שאלות. היא התקשרה אליי בערב ואמרה, "לא שוטפים כזו מכונה עם מים. שתדעי".
לאחר שמתה, מצאתי בחפציה עוד כלים מיוחדים להכנת קפה. אחד מהם, כלי להכנת קפה פילטר, אבל לא עם קונוס של דפי סינון אלא בעל מוט שדוחס מסננת לתוך המים שנמהלים בקפה. נזכרתי שהיא הייתה מוהלת מים רותחים בקפה שזה עתה טחנה ומניחה את המכסה-בעל-המוט מעל המיכל.
הייתי אומרת לה כמו כל ילדה שרוצה להשתתף בטקסי הבישול והאפייה, "אני רוצה לדחוף, אני רוצה לדחוף!", והיא היתה אומרת בחוסר סבלנות בולט, "אל תגעי בזה עכשיו. זה צריך לעמוד ככה. להתהוות", ומניחה את כל הקונסטרוקציה הזו בצד, רחוק מהישג ידי. מהפחד שהיא לא תזכור לקרוא לי, או שתעדיף לעשות את זה בעצמה, הייתי מחכה לרגע שהיא לא מסתכלת ודוחסת את המוט למרות האיסור. היה צריך לדחוס את המוט לאט כדי שהמים יחדרו את המסננת ולא יחנקו עם גרגרי הקפה בתחתית. לא היתה לי מיומנות כזו ובכלל לא היתה בי יראת הכבוד הנדרשת לעיסוק בקפה, כזו שנרכשת רק כשמתבגרים ולומדים להעריך את טעמו המריר-המופלא דרך הזכרונות העמוקים שהריח שלו מעורר. היא היתה מתעצבנת עליי, שהרסתי את הקפה, שבזבזתי חומר גלם כל כך איכותי שהיא קנתה במיוחד במקום רחוק ושכבר אין להשיג, שהיא סתם הרתיחה מים. והיתה מוסיפה וממלמלת, "אין לך חדר…? אולי תלכי לחברה? למה את מסתובבת לי פה בין הרגליים?".
"המטבח היה החדר שלה. המבצר שלה. המקום שהתמקמה בו, לעיתים גם הסתגרה בו ועשתה פעולות שנדמו לכולם חיוניות"
ענת ריבלין
המטבח היה החדר שלה. המבצר שלה. המקום שהתמקמה בו, לעיתים גם הסתגרה בו ועשתה פעולות שנדמו לכולם חיוניות אבל אפשרו לה להימנע מפעולות אחרות שהיה בהם משום נשיאת עולנו, שמפאת כאביה אולי לא יכלה לשאת.
למדתי ממנה לעמוד בפינות נסתרות במטבח. עם הגב מופנה ללב הבית. אני וכוס הקפה מול הקיר. מרפקיי שעונים על השיש. אלא שאני רק עושה עצמי עסוקה במשהו. אני לא מאתגרת את עצמי בבישול. יודעת שלא אצליח לשחזר את הטעמים ואולי לא רוצה לשחק את המשחק במלואו. בניגוד אליה אני רק עומדת שם, לא חיונית.