המושג מסעדת פועלים מעלה בנו באופן כמעט אינטואיטיבי אסוציאציות של אוכל ביתי ופשוט, של דלפק עם סירים מהבילים. לרוב יעלה לנגד עינינו מקום המנוהל על ידי דמות או משפחה המזוהה איתו ומשרה תחושה פמיליארית, אשר בשעות הצהריים התכונה בו רבה ותכליתו לספק ארוחה משביעה ומהירה במחיר הוגן. אך האם לא מדובר בסיפור מדומיין שמספרים לנו כדי למכור לנו אותנטיות מזויפת? בתהליך העבודה והמחקר על התערוכה המוצגת כעת באסיף "בית הרחק מהבית הרחק מהבית", העוסקת במסעדות פועלים, עלתה לא פעם השאלה, את מי משרתות בפועל המסעדות המכונות "מסעדות הפועלים"? ואם באמת תכליתן להאכיל פועלים, מיהם אותם פועלים שיכולים להרשות לעצמם, או אולי אינם יכולים להרשות לעצמם, לשבת כך באמצע יום עבודה במסעדה ולאכול שלא לדבר על לשלם על ארוחה כזו?
ברב־שיח שקיימנו באסיף אותו הנחה יובל סער, עורך ומייסד מגזין העיצוב והאמנות פורטפוליו, והשתתפו בו ליאורה רוזין, מאוצרות התערוכה והעיתונאים: נטע הלפרין, עפרי אילני והילה אלפרט, התעמקנו באופן בו נכתב ומדובר על מסעדות פועלים במרוצת השנים תוך בחינה של הפער בין המושג והמשמעות שאנחנו מייחסים לו לבין מה שהוא מייצג היום.
הילה אלפרט שכתבתה, "מסעדת הפועלים הגדולה של שוק מחנה יהודה", פורסמה באתר אסיף כחלק מהעבודה על התערוכה, חוזרת במהלכה אחורה בזמן אל השנים הראשונות של קום המדינה. באותה תקופה העולים שהגיעו מארצות ערב מילאו את השוק הירושלמי בסירים, ריחות ומטעמים שבישלו בעצמם עבור עצמם והפכו אותו למסעדת פועלים אחת גדולה ורב-גונית בה סעדו כל אותם רוכלים וסבלים שעבדו בשוק. אבל השינוי שחל במחנה יהודה, החל ברגע שהפסיקו אנשי השוק לבשל עבור עצמם והחלו לבשל עבור אחרים, היא מציינת במהלך רב השיח את נקודת המפנה. "במשך השנים הפך מחנה יהודה משוק לתיאטרון בו מגיעים לצפות קבוצות מאורגנות, תיירים וגם בודדים במטרה לחוות אותנטיות מבויימת. וזה תהליך שקורה גם בשוק הכרמל ובקרוב בשוק התקווה", היא מוסיפה.
עפרי אילני שכתבתו "מטבח ישראלי? בואו נודה בזה: המסעדות כאן מביכות" (הארץ, 25 באפריל 2023), עוררה לא מעט הדים, מרגיש במידה מסוימת שתהליך זהה עבר גם על העיר תל אביב – מעיר פועלים מפא"יניקית של אנשי עבודה במרוצת השנים הפכה לעיר הבילויים – "עיר ללא הפסקה" – וכיום היא אחת הערים היקרות בעולם. למרות זאת, הוא אומר, היא עדיין מנסה לשמר במקומות מסויימים את העבר עם מסעדות אותנטיות לכאורה במחירים יקרים שפונים בעיקר לתיירים. הוא נותן כדוגמה גם מסעדות העושות שימוש באופן רשמי בשמות עבריים המתרפקים על אותו עבר, על תקופה הנדמית לנו כנאיבית יותר, כמו "חדר אוכל" לשעבר, ה"קנטינה" בשדרות רוטשילד או "מזנון" של אייל שני, במטרה למכור לנו סיפור על עולם ישן ותמים, מאחורי המנות שהם מגישים.
הצורך לספר את אותם סיפורים נובע מהכמיהה שלנו והחיפוש התמידי אחר אותנטיות, מילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב לא רק בהקשר של אוכל אלא גם בתוכניות הריאלטי, מסבירה נטע הלפרין, את הפעולה הגסה בעיניה, של שיווק דרך סיפור המכסה על העדר.
נראה כי מסעדות פועלים הן רק מקרה בוחן של הצורך לספר סיפור המוכר חוויה. אלפרט מדגימה את השימוש בסמלים של עולם ישן גם על מוצרים נוספים, למשל ציור של תמונה משפחתית מנהריה על קופסת עוגיות הרוצה לטשטש את העובדה שהן מיוצרות במפעל כמו גם שקית תפוחי אדמה עם דמות של חקלאי משופם בשם הדוד משה. אבל גם שיח על קיימות, מקומיות ושאר אג'נדות משתנות, הן חלק מסיפור שמטרתו לעטוף את האוכל בחוויה שלמה, חשוב לה להדגיש, ואף להודות שעבור עיתונאי אוכל רבים סיפור טוב חשוב לא פחות, ולפעמים אף יותר, מהאוכל עצמו.
יחד עם זאת יש סיפורים שקולם לא נשמע, מדגישה אלפרט, עולם שלם של מהגרים שנדמה כי מתקיים במקביל אלינו, עם אוכל משלהם ומסעדות לא מוכרות שאנחנו לא חשופים אליו. כדוגמה היא נותנת לא רק את מסעדות המהגרים בשכונת נווה שאנן אלא גם את המטבח האתיופי שאנחנו מתעלמים מקיומו ומהסיפור שלו ורק עכשיו מתחילים להתוודות אליו. מה יקרה לאותם מטבחים ברגע שסיפורם ישמע? האם הדרישה שלנו ממטבח כזה או אחר להישאר אותנטי לאחר שנחשף היא אפשרית ואולי אפילו גזענית?
צפו ברב השיח המלא: