איור: רותם ביקסנספנר

"חללית החייזרים של ספרי הבישול"

שף ישראל אהרוני ואשת האוכל הילה אלפרט נזכרים ביציאתו של ספר התענוגות, כאשר אדי תקופת הצנע עוד נישאים באוויר וצלקות מלחמת ששת הימים עדיין טריות

מאת: צוות אסיף |

על מנת להבין מה היה כל כך יוצא דופן, אפילו חדשני, ביציאתו לאור של ספר התענוגות מאת עמוס קינן, יש להבין ראשית את רוח התקופה – כעשור לאחר תקופת הצנע ושלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים. "עד אז, הגישה של ספרי הבישול הייתה הפוכה לגמרי", מסביר השף ישראל אהרוני. "מעבר לעובדה שכולם נכתבו בלשון נקבה, והנה ספר שמנוסח בלשון רבים, המהות שלהם הייתה תזונתית כלכלית: איך לחסוך בהוצאות, איך להאכיל את המשפחה, איך לנצל שאריות. איך לשרוד ואיך להכין חציל בטעם כבד. זוהי סצנה שלא נותנת רמז להנאה מאוכל".

הספר יצא כאשר אהרוני היה כבן 19 בלבד, ומה רבה הייתה אז ההפתעה. "הנה ספר שמדבר על הדוניזם מוחלט, ועל יין, ועל פירות ים – ואני זוכר שחשבתי, 'וואו, מאיפה חללית החייזרים הזאת נחתה עלינו פתאום?'. אני מודה שלא הבנתי אז חצי מהדברים שנכתבו בו. הוא היה בבחינת מדע בדיוני, לא שמענו עד אותו רגע על הדברים המתוארים בו".

"הספר זה הפוך מכל מה שהורגלנו, חיינו וחונכנו על פיו. זהו הפורטה של הספר"

ישראל אהרוני

עמוס קינן היה סופר, סאטיריקן, פובליציסט, מחזאי, משורר, מתרגם, צייר ופסל ישראלי. "הוא היה דמות", אהרוני מתאר. "פתאום, בספר הזה, הוא הביא אותה הפוך על הפוך. הפוך מכל מה שהורגלנו, חיינו וחונכנו על פיו. זהו הפורטה של הספר".

יחד עם זאת, כאשר יצא, הוא לא היה לרב-מכר פופולרי, אולי רק בקרב הבוהמה התל אביבית. אפשר להבין זאת, שהרי זהו אינו ספר שמדבר לקהל הרחב, בטח לא בימים ההם. "זה לא ספר שאפשר לבשל ממנו, לפחות חלק מהמתכונים", הוא ממשיך. "אבל זה לא משנה בכלל. המתכונים הם לא המהות שלו. החשיבות היא בתיעוד התקופתי".

"לכן, אגב, מי שבאמת אחראית על השינוי בתפיסה והראתה שאוכל הוא לא רק צורך קיומי היא דווקא רות סירקיס שהוציאה כמה שנים לאחר מכן את הספר האיקוני "מהמטבח באהבה". הוא היה גדוש בצילומים צבעוניים והִדְגִּים לקוראיו שאוכל הוא חלק מסגנון חיים ואפשר ורצוי ליהנות ממנו. מהבחינה הזאת, הספר של סירקיס הוא סמן חשוב בקולינריה המקומית, אף על פי שכמו ספרים רבים לפניו, גם הוא נכתב בלשון נקבה". בעצם גישתו ההפוכה, ויש שיגידו אף מתנגדת לתקופה, הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. "אך בנוסף לכך", אומר אהרוני, "הוא הביא עוד משהו חדש – ניחוחות של חוצלארץ שלא הכרנו ויכולנו רק לפנטז עליהם. היום אנשים נוסעים ומטיילים ויודעים פי אלף מזה, אבל אז אפילו ביף בורגיניון לא ידענו מה זה, שלא נדבר בכלל על הרעיון הבזבזני הזה של בישול בשר בקר ביין אדום".

"ניחוחות של חוצלארץ שיכולנו רק לחלום עליהם" ישראל אהרוני. איור: רותם ביקסנשפנר

נדמה שגם אם הוא היה מודפס היום, הספר הזה עדיין היה יוצא דופן, אולי אפילו יותר, ולו בשל השימוש בחומרי גלם לא כשרים. נראה שהתקדמנו מאוד מבחינה קולינרית, אבל במובן הזה נשארנו ואולי הפכנו אפילו שמרנים יותר.

"חד משמעית. היום אין סיכוי להוציא ספר לא כשר ולהצליח מסחרית. פעם זה היה אחרת, מקובל יותר. אין ספק שאנחנו מתחרדים, ולמשל בקצביה שלנו בשינקין, בלב תל אביב, אנחנו לא מוכרים בשר לבן. פעם, במסעדות שלי, חזיר היה הבשר הנמכר ביותר".

עיתונאית האוכל הילה אלפרט מסכימה גם כן ומוסיפה, "בשנות ה-30 בארץ ישראל היה מלא בשר חזיר ועולים מגרמניה מכרו נקניקיות ברחוב. היום לעומת זאת, כתוצאה מעניינים פוליטיים, משחקי הורדות ידיים וההתנהלות המתגוננת של הממסד הרבני שמרגיש רדוף ומבוהל מהתקשורת הכל כך חשופה ומהרעיון שיש אורח חיים לא דתי, בשר החזיר הפך נדיר ולא מקובל במרחב הציבורי".

"בספר שלו", היא ממשיכה, "קינן התעקש על העברית, גם אם הוא כתב על האוכל הכי לא כשר שיש. הוא נתן שמות עבריים לכל פירות הים ושאר המצרכים, ומסיבה לא ברורה, לצערנו, במהדורה השנייה שינו את שמות המצרכים האלו לשמות לועזיים".

"אני כילדה שגדלה בקיבוץ באותה תקופה קיבלתי מעין אישור מהספר הזה לרצות דברים כאלה, תענוגות. לרצות לחיות אחרת ממה שהיה מסביב מקובל"

הילה אלפרט

 

הנושאים בהם עוסק הספר וסגנון כתיבתו בהחלט היו עוף מוזר באותם ימים, אך הוא לא נולד בתוך ריק מוחלט. "מבחינת תרבותית, בתחילת שנות ה-70 הרבה מאוד דברים משתנים", מסבירה הילה. גם בשירה, זה כבר לא 'הו, ארצי מולדתי' אלא 'אני ואתה נשנה את העולם'. בתקופה הזאת מתחיל עיסוק נרחב באינדיבידואל על פני הקולקטיב. בנוסף, בעיתונות מתחילים לעסוק הרבה יותר במטבחי עדות, ברצינות ומתוך רצון כנה ללמוד לבשל אותם ולא רק לשים כגלויה שמציגה כור היתוך לתייר. מה שקרה לעמוס קינן קרה להרבה יוצרים נוספים בהרבה תחומים – התחיל סדר יום חדש. היום זה מאוד מובן מאליו, אבל הוא פשוט היה קודם".

איך את חושבת שספר כזה היה מתקבל היום? 

"עמוס קינן לא היה כותב אותו היום על רקע העיסוק הבלתי נדלה באוכל. הספסל האחורי של תרבות האוכל, מה שהיה נחשב אז פורץ דרך, נהיה המיינסטרים. הדברים שקינן כתב עליהם אז, נטחנים היום עד זרא. ברשתות החברתיות, בתקשורת. אני בטוחה שהוא היה מתבאס שכל כך הרבה אנשים מתפעלים מהספר. צריך להבין שהוא אדם שאהב למשוך בצמה, לשאול שאלה שהיא אחרת ממה שמקובל לחשוב. ספר התענוגות היה יוצא דופן וייחודי, אבל היום הוא לא היה מתעסק באוכל. הוא אולי היה כותב את ספר תענוגות הצום".

מה בספר היה כל כך מהפכני בעינייך?

"בעיניי, למען האמת, זה לא היה ספר מהפכני בשום צורה. יש רצון לתת לו כוח בדיעבד, אבל בזמנו הוא לא היה שלאגר כמו המטבח באהבה של סירקיס. זה ספר שנגע באנשים מסויימים ונתן לגיטמציה לדברים שהיו הרבה פחות לגיטמיים".

כמו מה למשל?

"הספר הציע מודל נשי אלטרנטיבי. היו נשים כאלה במשפחה שלי שפתאום קיבלו לגיטימציה. אני כילדה שגדלה בקיבוץ באותה תקופה קיבלתי מעין אישור לרצות דברים כאלה, תענוגות. לרצות לחיות אחרת ממה שהיה מסביב מקובל. היחס של הספר הזה לנשים מטורף ביחס לתקופה ההיא. עד אז, אישה טובה זו אישה חסכנית ועמלנית, ופה? הוא אומר להיפך! תהני מהחיים, ואולי אפילו זו לא את שמבשלת – אלא מבשלים לך".

"בכלל, הספר הוא לא ספר של אוכל, אני באמת חושבת שזה ספר זן. תחשבו על האווירה בארץ ישראל באותה תקופה אחרי מלחמת ששת הימים. מתו אנשים ואתה אומר בואו נאכל טוב כי זה מה שהם ציוו לנו במותם? הוא בעצם הצעה לחיים או מדריך לחיים. נתקלתי בו לראשונה בשנת 1974, והייתי שוכבת ומעיינת בו כמו נער שמסתכל בהיחבא בחוברת פלייבוי".

"הספר הציע מודל נשי אלטרנטיבי" הילה אלפרט. איור: רותם ביקסנשפנר

מחווה ל"ספר התענוגות" באסיף

אחד האירועים הראשונים שיתקיימו באסיף יעסוק בספר התענוגות דרך עיניהן של הילה אלפרט והזמרת והיוצרת רונה קינן, הלא היא גם בתו של הסופר עמוס קינן. למעשה, הוא גם אחד האירועים הראשונים שעלו במוחה של מיכל לויט, מנהלת התוכניות הציבוריות של המרכז, כאשר החלה לנסח את לוח האירועים של אסיף. "קודם כל, נראה לי מאוד כיף לקיים אירוע סביב ספר שנקרא 'ספר התענוגות'. גם לאלו שעדיין לא מכירים אותו, אני די בטוחה שכבר השם עושה חשק", היא אומרת. "ֿהחשיבות התרבותית של ״ספר התענוגות״ לא נובעת רק מתוך הספר, אלא גם מהדמות של עמוס. מצד אחד, היא מגלמת בתוכה משבר וקונפליקט בזהות הישראלית, אבל יחד עם זאת ניתן לראות בקונפליקט הזה משהו יפה וכנה שאפשר להישען עליו, או ליתר דיוק – נקודת מוצא טובה להתחיל לשאול שאלות על ישראליוּת בכלל ועל אוכל ישראלי בפרט".

שתי השאלות המרכזיות הנוגעות לגיבוש הזהות הישראלית הן שאלה של זמן – אז והיום – ושל מרחב – כאן ושם. הספר מביא לא מעט מתכונים ממטבחים שהיו אז זרים ורחוקים – אבל מעברת את שמות המצרכים ובכלל חושף אותם לציבור הישראלי, וכך למעשה נע על הציר, או המתח, שבין המקומי לגלובלי. "אנחנו חיים בעידן שבו מאוד ברור לנו שאוכל מקומי מביע את הזהות שלנו, אבל כל מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו כיום כ׳ישראלי׳ או ׳מקומי׳, בזמנו ממש לא היה מובן מאליו", אומרת מיכל.

"האירוע הוא מופע המחבר בין שתי נשים מאוד חשובות", מתארת מיכל את המופע שצפוי להתקיים. "אשת האוכל הילה אלפרט שהיא בעיניי הדוברת הרשמית של תענוגות החיים והרעב שלה לצבירת ידע וזכרונות אינו יודע שובע, ורונה קינן, בתו של מחבר הספר, יוצרת מוכשרת, חכמה, ובעלת חשיבות אדירה לתרבות בישראל. זהו מופע שהוא מחווה לספר ולמי שכתב אותו, לשאלות שעולות אפילו היום מתוך קריאה בו ובכלל לשאלות בנוגע למטבח הישראלי. תהיה שם הרבה רומנטיקה, אבל מפוכחת. הן ישוחחו ביניהן, הילה תבשל מילים וגם אוכל טעים שיוגש בסוף האירוע ורונה תנגן ותשיר".

בנוסף להילה, פנינו לארבעה שפים מובילים – חיים כהן, ישראל אהרוני, אסף דוקטור ויחי זינו – על מנת שיבשלו מתכונים בהשראת ספר התענוגות. כך למשל, חיים כהן מכין גרסה מקומית לביף בורגיניון הצרפתי עם ענבי מוסקט כתושים במקום יין אדום וישראל אהרוני ממציא מחדש את העוף המכובס בעזרת השראות צרפתיות וסיניות.

לחצו כאן לכל המתכונים בהשראת ספר התענוגות