במסגרת עבודת הקִטְלוג שנעשתה בספריית "אסיף" התגלגל לידינו אוצר ארכיוני – "מבשלת חמה – ספר המתכונים של כפר עזה". לצד המתכונים של חבריו, שזורים גם סיפורים ואנקדוטות מהווי הקיבוץ והוא מזקק ומנציח פיסת זמן יפה וייחודית. לאחר אירועי 7 באוקטובר הפך "מבשלת חמה" גם למעין ספר הנצחה.
קיבוץ כפר עזה שוכן על כביש 232, כשני קילומטרים מזרחית לגבול עם רצועת עזה. הוא נוסד בשנת 1951 בידי שני גרעיני מתנדבים של תנועת "הבונים" מחו"ל – אחד של עולים ממצרים והאחר של עולים מטנג'יר שבמרוקו. השנים הראשונות היו קשות, המתיישבים נתקלו במגוון בעיות, והתחושה הייתה של חוסר יציבות עד כמעט פירוק של הקיבוץ. כמה פעולות חיצוניות סייעו לייצבו, ובשנת 1957 הוכרז על הקמתו מחדש. הידועים במפעלות הקיבוץ הם "כפרית" – מפעל מוביל בתחום תעשיית הפלסטיק בארץ ובעולם, חברת ההגברה "סינקופה" – המשמשת להגברת מופעי מוזיקה וכן הרפת שלו, שהיא אחת מעשר הרפתות הגדולות בארץ.
בכ"ב בתשרי תשפ"ד, יום שמחת תורה, 07.10.2023, פלשו לקיבוץ מחבלים חמושים מארגון הטרור "חמאס", כחלק ממתקפת הפתע על ישראל. 63 תושבים, חברי קיבוץ וילדים נטבחו ונרצחו, שבעה-עשר נוספים נחטפו לשטח רצועת עזה, שניים מהם נרצחו בשוגג על ידי אש כוחותינו ועוד חמישה עדיין לא שבו מעזה.
על הרקע להוצאת הספר "מבשלת חמה" בשנת 2000 מספרת עדי שי, מנהלת הארכיון של קיבוץ כפר עזה:
"מיטל כסלו, חברת הקיבוץ, היוזמת והכותבת של הספר, חלתה בסרטן. בתקופת המחלה והטיפולים נאלצה לשהות בבית, בהסגר, ואז עלה לה הרעיון לאסוף מתכונים מאנשי הקיבוץ. תוך זמן קצר כל אחד נתן לה את מתכוני הבישול הביתי שלו". כסלו אף ערכה תחקיר, הוציאה מארכיון הקיבוץ תמונות של המטבח ושל חדר האוכל וליקטה גם מטבעות לשון ומונחים ייחודיים שנוצרו בקיבוץ סביב האוכל והמטבח. כשהכול היה מוכן, הקיבוץ מימן את הוצאת הספר לאור.
"בהתחלה, הספר היה רק במספר בתים אבל עם הזמן הוא קיבל חיים משלו; אנשים התחילו להעביר אותו, לבקש מתכונים והוא הופץ בין בני המשק והמשפחות. מיטל כסלו נפטרה מסרטן, והספר נותר זיכרון יפה ממנה", מספרת שי. "אני זוכרת היטב את התקופה. הייתה בתהליך כתיבת הספר שמחה גדולה של הרבה אנשים, גם כי אהבו מאוד את מיטל, ויותר מזה, כי הספר היטיב להעביר את רוח הקיבוץ", מספרת חברת הקיבוץ לשעבר, יעל בוגין. "היא יצרה ספר נפלא ושילבה בו ביטויים וסיפורים ששיקפו את האווירה שלנו, וזה עשה טוב לכולם". חברת הקיבוץ אתי קורן, מוסיפה "היה משהו אופטימי בתהליך הכתיבה. מיטל גייסה המון כוחות להוציא את הספר, ואנשים שיתפו פעולה ונתנו מתכונים. הייתה התלהבות גדולה".
בספר מובאים מתכונים וטעמים ממגוון העדות שמהן באו חברי הקיבוץ: ג'חנון תימני, טשולנט אשכנזי, חריימה, מטבוחה, רוקוט קרומפלי הונגרי, פירושקי רוסי ועוד. "קיבוץ כפר עזה הוא רב-לאומי, והיה כך מאז ומעולם", מדגישה שי, וזה דגש מעניין כי הוא מנוגד לתפיסה הרווחת, שהאוכל בקיבוצים הוא חד-גוני, ושמוצאם של חברי הקיבוץ בהכרח מעדות אשכנז.
חדר האוכל הקיבוצי לא רק השפיע אלא גם הושפע מסביבתו, למרות הדמיון בין הקיבוצים השונים התפתחו בכל קיבוץ מנות ייחודיות. בספר "חדרוכל" של אסי חיים ועופר ורדי העוסק בהווי חדרי האוכל הקיבוצי, מסופר למשל על גרעין גדול של יוצאי מרוקו שהתיישב בקיבוץ צאלים ויזם חגיגות מימונה, או על קיבוץ בארי שהעולים מפרס שהתגוררו בו הכירו לשאר החברים את הטעמים שלהם. אחרי הכל, שלוש פעמים ביום נפגשו החברים בחדר האוכל ולמדו זה מזה. יחד עם זאת בשנים הראשונות היו גם לא מעט אילוצים שהשפיעו על יכולתם של חברי הקיבוץ לבשל ולאפות לעצמם.
יעל בוגין, שהתגוררה בקיבוץ משנות השבעים ועזבה לפני כעשור מספרת: "בשנים הראשונות בכפר עזה היית צריכה להתאמץ כדי לבשל. במשך שנים לאנשים לא היה איך לבשל בבית בקיבוץ, ובהרבה מהקיבוצים האפייה הייתה נעשית במטבח חדר האוכל אחרי שעות העבודה שלו. כילדה הייתי הולכת עם סבתא בקיבוץ שבו היא התגוררה למאפייה, והיא הייתה מכינה את כל הדברים בתנור הקיבוץ הגדול. בכפר עזה היו לנו כיריים מצ'וקמקים, קומקום חשמלי ובאיזשהו שלב התווסף תנור. לכן לרוב, הבישול הסתכם בהכנת עוגות. הגדלת המטבח הביתי היא דבר שעשו רק בשנים מאוחרות יותר".
שפת קיבוץ כפר עזה
מאחר שחדר האוכל היה תמיד במרכז העניינים, באופן טבעי נטבעו בו שמות מאכלים ייחודיים, למשל "סלט מלכה" – סלט שהיה פופולרי מאוד בחדר האוכל, והורכב מכרוב, גזר, מיונז, לימון וסוכר. הוא נקרא על שמה של ה"ממציאה" שהפליאה להכינו – חברת הקיבוץ לשעבר, מלכה לוריא. עוד מיתולוגיה מקומית היא מנת "ביצה בהפתעה" – 'מאכל עניים' שהומצא במסגרת החיסכון באוכל בשנים הראשונות של הקיבוץ. מבשלים ביצים קשות, תפוחי אדמה וקמח. מועכים את תפוחי האדמה לפירה, ולאחר מכן מעבדים אותו לבצק. עוטפים את הביצה בבצק הפירה, מגלגלים בפירורי לחם ומטגנים.
גם שמו של הספר הוא חלק מאותה השפה. השם "מבשלת חמה" ניתן בזכות יוסף יושע (המכונה בפי כל יושע). על יושע נמאסו הכריכים הקרים שקיבל בזמן העבודה, ולכן ביקש וקיבל ארוחות חמות ומבושלות שתכין לו תורנית הבישול, שלה הוא הצמיד את הכינוי "מבשלת חמה". עם השנים הכינוי דבק במי שהיה בתורנות חימום האוכל לקראת סעודת השבת. מאחר שהכינוי שימש לנשים ולגברים כאחד, לא חריג היה לשמוע לעיתים משפטים מוזרים כמו "שמישהו יצלצל למבשלת החמה, הוא עדיין לא הגיע".
מונח ייחודי נוסף המופיע בספר הוא "מְרוחה", ופירושו – מחית לתינוקות, המכילה ירקות מהמרק – "אם הילד לא אוהב את המרוחה, תוסיפי לו סוכר – הוא יטרוף את זה…". גם טַבַּח חדר האוכל המיתולוגי, אמנון בן-דוד (הידוע יותר בשם Ben Duvid) זכה לקלסיקה על שמו – "ביצי בן דוד" – ביצה עלומה שנחשבה למעדן והוגשה באירועים חגיגיים במיוחד.
כמו כן, בן-דוד תרם גם הוא ממתכוניו לספר. הוא עבד בחדר האוכל במשך 34 שנה, ויצא לגמלאות שנתיים לאחר ההפרטה. כחלק מתהליך השינוי השתכלל המטבח הפרטי והתרחב, וחברים לא מעטים החלו לבקש מבן-דוד מתכונים. "כשהייתי ילדה עוד היו שלוש ארוחות בחדר האוכל", נזכרת רעות פלד, בת 33, בתם של גילה ויזהר פלד ז"ל, שנרצחו בשבת הנוראה. "הגשת ארוחות הבוקר נפסקה בשנות התשעים. ארוחות הערב הוגשו עוד זמן-מה וסיפקו לנו חוויות ילדות שהן הרבה מעבר לאוכל. היו לנו תכנונים מרגשים לכל ערב בשאלה המרכזית: עם מי יושבים היום בארוחת הערב?". לדבריה, עם ההפרטה המטבח שינה את אופיו: "פעם עובדי המטבח היו אנשים מהקיבוץ, ומתישהו זה השתנה לעובדים שבאים מבחוץ".
רעות מוסיפה שההפרטה גרמה לאנשים לפתוח ספרי בישול, להיחשף לעוד סוגי בישול ולהשפיע על אופי הסחורה הנמכרת ב"קניונית" – חנות הקיבוץ. "התחילו להגיע פרודוקטים שהם לא רק חלב, פתי בר ואבקת מרק עוף. פתאום היה מדף של מזרח-מערב ותבלינים יותר מגוונים, ופתאום היו בקשות מחברים להביא להם דברים ספציפיים לבישול". גם בבית משפחת פלד הורגשה התמורה: "כשהיינו ילדים הבישול בבית היה מינימלי – ארוחות ערב קלילות, פסטה, פשטידה. בימי שישי בצוהריים היה מרק תימני של הסבתא התימנייה וג'חנון בשבת. אבל ארוחות שישי, בישולים והתנסות בסגנונות שונים התחילו עם צמצום הארוחות בחדר האוכל. התחלנו להכין ארוחות ממש וגם לעשות קידוש בבית. ההורים שלי לא גדלו בקיבוץ, וזה שסגרו להם את הפריווילגיה של חדר אוכל החזיר אותם לשורשים, לאוכל מבית אימא, משני הצדדים".
"זה פשוט לא טעים כמו של אימא"
גילה פלד (59), בעלה תנ"צ (בדימוס) יזהר פלד (62) ובנם דניאל פלד (28), נרצחו בשבת השחורה בממ"ד ביתם בכפר עזה. לגילה ויזהר שלושה ילדים נוספים וכן נכדים – כולם תושבי הקיבוץ.
הבת רעות מספרת: "אם יש מנה שאימא הכינה הרבה כשהיינו ילדים הרי היא הג'חנון. היה ידוע בקיבוץ שבשבת בבוקר יש ג'חנון אצל משפחת פלד. לא רק האחיינים באו לאכול, אימא פתחה את הסיר בבוקר ויצאה עם צלחת לדלת של שכן אחר, שהיה בר-המזל באותו שבוע. שלא כמו במתכון שבספר, לא תמיד היא השתמשה במרגרינה אלא בסאמנה – חמאה מזוקקת שאימא של אבא הכינה. אימא אמרה שהיא בחיים לא תכין סאמנה, כי זה מסריח את כל הבית והווילונות", אומרת רעות בחיוך.
רעות מספרת שאימה, שמוצאה מתוניסיה, למדה להכין את הג'חנון מגיסתה. "אחרי שהתחתנה עם אבא, התחילה אימא לבשל ולמדה את המטבח התימני מאל"ף עד תי"ו, ואפילו התעלתה על הסבתות והדודות בבישולים שלה. בשבעה של ההורים ודניאל, בכל יום הביאה דודה אחרת מאכל תימני כלשהו – למשל סבאיה וקובנה, ובכל פעם היינו טועמים, ומישהו מאיתנו היה חייב להגיד 'זה פשוט לא טעים כמו של אימא'. גם אני ניסיתי להכין ג'חנון וקובנה, לשחזר את השניצלים וסלט החצילים שלה, וזה פשוט לא זה".
"הבית שגדלנו בו היה בית של אוכל – שולחן האוכל במרכז והזיכרונות מסביבו. זה בית ששם דגש על התמקדות בטוב, לחיות את הטוב, והגישה הייתה שגם אם קורים דברים וקשה – ממשיכים הלאה. מובן שבתקופות כמו התקופה הנוכחית הרבה יותר קשה ליישם את זה, אבל אנחנו כן חוזרים על המנטרה הזאת שגדלנו עליה כי זה מוטבע בנו, יותר משידענו". משפחת פלד ממשיכה במורשת המשפחתית באמצעות פרויקט Dandis Candies, עמוד אינסטגרם לזכרם של יזהר, גילה ודניאל פלד. דניאל תהה בעבר למה בשבעה מגישים בורקס ולא סוכריות גומי. בשבעה עליו הציבו בני המשפחה קערת סוכריות גומי צבעונית במרכז השולחן, כהד לתהייתו ההיא. בעקבות הקערה הזאת נולד עמוד אינסטגרם שמדי יום מתייגים אליו עוד ועוד קערות של סוכריות גומי לזכרם.
היו זמנים במועדון לחבר
תמי פלג-זיו (72) איבדה את אחיה נמרוד גרינברג ב-18 באוקטובר 1973, יום שמחת תורה. ב-7 באוקטובר 2004, בשמחת תורה, נרצחה בתה, עינת נאור, בפיגוע טרור בסיני. 19 שנה לאחר מכן, ב-7 באוקטובר 2023, יום שמחה תורה, נרצחה תמי עם בן זוגה, מורה הדרך איתן זיו (74), בביתם.
אסיף פלג, בנה של תמי פלג, מדבר בהתרגשות על האפייה של אימו: "אימא הייתה אופה מדופלמת. היא עסקה באפייה המון שנים ורק בגיל מאוחר יחסית למדה קונדיטוריה". גם קורא שלא מכיר את הנפשות הפועלות בקיבוץ, יכול להבחין מדפדוף אקראי בספר, ששמה של תמי פלג מככב במתכונים רבים בפרק העוסק בעוגות. אסיף מוסיף ומספר כי "בקיבוץ של פעם היה "מועדון לחבר" שנפגשים בו אחרי ארוחת הערב בימים נעימים על הדשא עם קפה ועוגה. אימא הכינה להם לא מעט עוגות".
ובאמת, גם הספר מתעד את החוויה הזאת: "היו זמנים… המועדון לחבר היה מקום מפגש קבוע לאוהבי ההווי החברתי. עיתונים ומגזינים מכל רחבי העולם, משחקי שולחן, שיחות על דא ועל הא, ובעיקר – העוגות הנפלאות של תמי פלג, שהיוו עילה מספקת לגיחה".
אסיף מספר שאימו הייתה מפורסמת בקיבוץ בזכות מאפים פשוטים יחסית וקלסיים. "הכי מזוהה איתה הייתה עוגת השמרים. גם אני גם עוסק באפייה ולא משנה כמה פעמים לקחתי ממנה את המתכון, זה לא יצא אותו הדבר. אפילו כשהסתכלתי מקרוב אך היא מכינה את הבצק הוא יצא לי שונה – זה פשוט משהו שהיה לה בידיים. הייתה לה עוגת גבינה מטורפת, עוגת גבינה אפויה, חגיגית מאוד, עם זילוף קצפת בשוליים, ובאמצע – המון פירות יער. בכלל, האפייה שלה הייתה מאוד קלסית, ברמה מאוד גבוהה. ביליתי הרבה זמן על השיש לידה בתור ילד קטן ולפעמים כאדם בוגר. אני לא יודע אם זו רק התרפקות על טעמי ילדות או שבאמת הרמה הייתה גבוהה מאוד. אני טועם ומנסה הרבה קינוחים ומדבר עם קונדיטורים ויש הרבה מנות שפשוט לא מתקרבות לרמה של המנות שלה".
"בתקופה שמרגרינה לא הייתה טאבו"
רעות פלד ואסיף פלג מודים בנוסטלגיה, שהמתכונים עצמם לא בהכרח עומדים במבחן הזמן. "בספר הזה הכול מרגרינות ואבקות מרק", אומרת רעות ומוסיפה בחיוך "את המתכונים מהספר אימא לא הכינה בשנים האחרונות, מאז שכולם נהיו מודעים לאכילה בריאה יותר". ואסיף מצטרף: "כל כך אהבתי כילד את העוגיות המזולפות של אימא, הייתי זולל אותן בכמויות. היום זה מתכון שאסור לפרסם, מתכון מהאייטיז, בתקופה שמרגרינה לא הייתה טאבו. העוגיות האלה היו טעם של בית. מיותר לציין שלימים היא החליפה את המרגרינה בחמאה במתכון הזה ואני ממליץ על ההחלפה הזו לכל מי שמתכוון לאפות אותן". ורעות מסכמת: "זה ספר מצחיק. לא מזמן עברנו עליו עם אימא והבת זוג שלי וממש צחקנו. מתכונים מגוחכים כמו – אנטיפסטי – לחתוך ירקות ולאפות בתנור עם שמן זית".
יעל בוגין מזכירה שלתקופה היה תפקיד חשוב ברשימת המצרכים שעמדו לרשותם: "בתקופה ההיא היו מחלקים מצרכים לכל משפחה בקיבוץ, בין היתר היו מחלקים אז מרגרינה. לכן יש הרבה מתכונים שהיא אחד המרכיבים בהם. כמובן היום אף אחד לא משתמש במרגרינה. אני חושבת שהמתכונים עומדים במבחן הזמן. האם הייתי קונה את הספר לזוג צעיר? לא בטוחה, זה יותר ספר שמיועד לילידי כפר עזה וצאצאיהם".
אתי קורן מוסיפה כי קיבוצניקים רבים שלא ידעו לבשל הסתייעו בו. "כאחת שלא אוהבת ולא יודעת לבשל אהבתי להשתמש בו – לי הוא עזר. למשל הלחם האירי של דני סטלמן. דני הוא גם חבר שלנו והכנו את המתכון במשך שנים, והמתכון גם עבר לילדים שלנו. או חטיפי הזיתים של אורלי רגב שהיינו מכינים אותם באופן קבוע בגן עם הילדים. או מתכוני העוגות של תמי פלג – דמיינתי שאני אתחיל לאפות כמו תמי. זה אף פעם לא הצליח לי ותמיד נזפתי בה 'תמי מה החסרת'. המתכון היחיד שהצליח לי תמיד היה סלט הפסטה הקר של חגית יושע". ועוד תפקיד מעניין שמילא הספר בחיי החברים עולה מדבריה: "אם היה מתכון שלא ברור לי, הייתי מתקשרת עם הכותבת שלו. לי זה יצר עם אנשים בקיבוץ חיבור טוב מאוד, והייתי גאה בספר הזה".
נוי כסלו, בתה של מיטל מסכמת: "הספר שנמצא אצלי על המדף בבית תמיד נתן תחושה שזה משהו אישי שנשאר מאימא שלי, ופתאום הבנתי כמה הוא גם קולקטיבי וקהילתי, ומזכיר לכולם את כפר עזה, את המהות של המקום ואת הימים האופטימיים של הקיבוץ. התחושה הזאת מתחזקת עוד יותר, כשכבר תקופה ארוכה אנשים רבים מכפר עזה לא נמצאים במטבח שלהם, יש שאינם יודעים מתי יחזרו אליו ולאחרים – אין מטבח לחזור אליו". באחרונה החליטה נוי, עם דרור בוגין, בנה של יעל, להוציא את הספר בגרסה דיגיטלית. "אולי אחר כך נפתח אותו ונוסיף מתכונים, אם אנשים ירצו. זה באמת לא רק הספר של מיטל כסלו אלא משהו קצת גדול מזה – סיפור של קהילה".
תחקיר: יוני דגן ואיה זלוטניקוב
