"אני מעריצה שרופה של חדרי אוכל קיבוציים ושל כל מה שקשור בהם – הקהילה, מגשי הפלסטיק וההגשה העצמית, הירקות הטריים שהגיעו מהגד״ש (גידולי שדה), העוף הצלוי, השיח הנרגש, הנדידה בין השולחנות, הילדים, הנוער, המבוגרים והקשישים, הקראפים של המים, הברז של מיץ התפוזים בלי הגבלה, הפינוי של הכלים. איפה עוד בעולם יש דבר כזה?", אומרת רותי רוסו. "בכל פעם שניסיתי להסביר לאדם שאין לו קשר לישראל מה זה קיבוץ, נתקעתי. בעברית יש לנו כל אוצר המילים הדרוש: חבר קיבוץ, בן חוזר, סידור רכב, לינה משותפת, אקונומית, חג שבועות, חדר אוכל. להגיד את כל אלו באנגלית זה פשוט לא אפשרי."
חדר האוכל של קיבוץ הוא הלב הפועם שלו, וזה של יד מרדכי חדל לפעום ב-7 באוקטובר למשך חודש שלם, אבל אחרי החודש הזה הוא חזר לפעילות: חקלאים, כיתת כוננות, חיילים, אוטובוסים של מתנדבים והרבה מאוד מבקרים שעולים לרגל לעוטף עזה, נכנסים לארוחת צוהריים משותפת, משלמים כמה מעות וניגשים "להעמיס" מהמזנון. נכון, זה לא אוכל מתוחכם, אבל הוא עשוי ביד אוהבת ובמחויבות, ותמיד משמח לאכול אורז מושלם, קציצות עם רוטב, בורקס בשר וערמה של ירקות טריים. המבחר גדול יותר, אבל הקלסיקות הקיבוציות תמיד שם.

ארוחה משותפת בחדר האוכל. צילום: נועם פריסמן

ארוחה משותפת בחדר אוכל היא חוויה שנושאת בתוכה לא רק ויטמינים ומינרלים – החלק החשוב פחות במזון, אלא נחמה, קהילה, מקלט לנפש קולקטיבית, מקום להחלפת סיפורים, יצירת קשרים, בנייה של עתיד.
יש הרבה חדרי אוכל קיבוציים בארץ, כמה מהם טובים. זה של יד מרדכי הוא בפירוש מהטובים. החזרה לפעילות שלו היא כמו מעשה התרסה עמוק. תזכורת לכך שלמרות החושך רוח האדם מתעקשת להתקיים ולנצח.
חדר האוכל פתוח למבקרים בתשלום (אין צורך להזמין מקום, אלא פשוט לבוא) ומאפשר גם לאנשים שאינם מהקיבוץ להיות חלק קטן מהכרוניקה האדירה של הקיבוצניקים מהעוטף.

מצאתם טעות בטקסט? כיתבו לנו במייל [email protected]