מתכון: פסוליה (תבשיל שעועית ברוטב אדום) מאת רחל מן, אמא של עמית מן ז"ל

מקום בשולחן הוא פרויקט הנצחה של אסיף, שנוצר במטרה לעזור למשפחות שאיבדו את יקיריהן ב-7 באוקטובר להנציח את זכרם דרך מנה שאהבו במיוחד. רחל מן מכינה את המנה שנהגה להכין לבתה, עמית מן ז"ל, מדי יום חמישי.

"אני לא יודעת אם יש מושג או מונח שיכול לתאר את הגעגוע לבת שלי", אומרת רחל, אמה של עמית מן ז"ל, שנרצחה ב-7 באוקטובר במרפאה בקיבוץ בארי, בעודה מנסה להציל חיים, והיא בת 22. בעוד המטבח מתמלא בריחות תבשיל השעועית והבשר שעמית כל כך אהבה, רחל מחפשת ולא מצליחה למצוא את המילים לתאר את הכאב הפרטי שלה.

"לו ניתן היה לשרטט קו דמיוני בין שלוש הנקודות שאפיינו את חייה של עמית יותר מכל, הוא ככל הנראה היה עובר בין העבודה הטוטאלית שלה כפרמדיקית במד"א, כישרון השירה שלה והאהבה שלה לאוכל. לצד ההנאה הצרופה שלה מאוכל של בית, מספרת אמה, היא נהגה לפקוד את כל המסעדות הכי טובות בארץ.  לא משנה איפה היא הייתה עוברת לאכול, ברגע שהיו רואים אותה, היו עוצרים את התור ונותנים לה להיות ראשונה, כי היא תמיד באמצע משמרת – כולם באזור היו יודעים את זה", מספרות עליה אחיותיה הגדולות בהערצה. "זו גם הייתה הדרך שלנו לגרום לה לבוא לבקר. אחרי ההזמנה היא הייתה שואלת 'יש מה לאכול?' היינו מכינות משהו שהיא אוהבת והיא הייתה מגיעה עם האמבולנס, אוכלת וחוזרת למשמרת". 

ב-7 באוקטובר, למרות ההוראה שקיבלו התושבים בקיבוץ בארי להסתגר בממ"ד, עמית, שהייתה כוננית, לקחה את תיק העזרה הראשונה שלה ורצה למרפאה. בשעה 07:00 היא כתבה לאחיותיה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, שיש המון פצועים והרוגים ויש מחבלים בקיבוץ. 

"עד 14:00 היא היתה בקשר איתנו. הקליטה יריות, אמרה שהיא מריחה עשן ומבינה ששורפים בתים", מספרת אחותה מרי. "ידעתי שהיא באימה ובתופת, אבל האמנתי שתינצל. המחבלים סימנו את המרפאה כיעד לכיבוש ולא ויתרו. ב-13:50 נגמרה לכיתת הכוננות התחמושת והמחבלים השליכו רימונים לתוך המרפאה. עמית כתבה שהמחבלים חזרו והיא לא חושבת שהפעם הם ישרדו את זה. היא כתבה: 'תתפללו עלינו, תהיו חזקים אם משהו יקרה לי'. היינו בטירוף מול ההודעה הקולית האחרונה. חייגתי אליה והיא ענתה ואמרה שירו בה ברגליים. אמרה שרצחו את כולם, והיא לא שורדת. השיחה התנתקה. לא ידענו אם היא מתה, אם היא בישראל או בעזה״.

בדיעבד, מספרות אחיותיה, הדירה שלה בקיבוץ נותרה ללא פגע. לו נשארה בממ"ד היתה ניצלת, כי המחבלים לא הגיעו לשם, אך היא החליטה לרוץ לתופת כדי להציל אחרים. וזו עמית, אומרת רון, אחותה. "עם כל האהבה שלה לחיים, לאוכל, למוזיקה, למשפחה ולחברים, הטיפול והדאגה לאחר גברו אצלה על הכל".

הקדישה את חייה לעבודה

היא הייתה האחות הקטנה במשפחה של חמש בנות. כבר בגיל 9, כשגילתה שאביה חלה בסרטן, לא זזה ממיטתו וטיפלה בו במסירות במשך חמש שנים, עד שנפטר. כנערה, הבינה שזה ייעודה. היא נהגה לפקוד את הספרייה כדי לקרוא בספרי רפואה, לצייר על החלונות עם ליפסטיק את גוף האדם ולהסביר עליו לכל מי שהיה מוכן לשמוע. בגיל 14 החלה להתנדב במד"א, ובגיל 20 סיימה בהצטיינות קורס פרמדיקים ואף הפכה מאוחר יותר למדריכה בקורס. היא חלמה ללמוד רפואה. 

בין המשמרות הסוחטות והאירועים הקשים שאליהם נחשפה בעבודתה, עמית תמיד שרה. "זה מה שהשאיר אותה אופטימית", מספרות בנות המשפחה. לא היה טקס שהיא לא השתתפה בו ולא הייתה במה שנקרתה בדרכה שלא עלתה להופיע עליה. בהזדמנויות שונות אף הוצע לה לפתח קריירה בתחום, אבל היא בחרה להקדיש את חייה לעבודתה כפרמדיקית, תוך שהיא מבטיחה לעצמה שתתפנה להגשים גם את חלום השירה  בשלב מאוחר יותר בחיים.

מבין כל המנות שעמית אהבה, את מנת הפסוליה המצרית שהייתה מכינה אמה בימי חמישי בין הבישולים וההכנות לשבת, אהבה יותר מכל. המנה, על בסיס שעועית, מתבשלת עם שומן כבש, נתחי בשר, תבלינים ורסק עגבניות עד שהיא רכה ונמסה בפה, ומתקבל מרקם שבין מרק לתבשיל. בעוד שכל בני משפחת מן אהבו לאכול את הפסוליה לצד לחם שנטבל ברוטב, באופן שבו נהוג להגיש את המנה, עמית ביקשה תמיד לאכול אותה בגרסה משלה, לצד אורז לבן – בקשה שנענתה, כמובן, על ידי אמה.