זו שעת שקיעה – בעוד רגע קול המואזין יבקע מתוך המסגד בשכונת זבידאת, שבמועצה האזורית הבדואית בסמת טבעון, ויסמן את סופו של עוד יום-צום בחודש הרמדאן. מחר יוחלף שעון החורף והימים יתארכו, ובחלוויאת (חנות דברי המתיקה) המקומית עובד לוטפי זיוד – קונדיטור חייכן ועב כרס – על רידוד עוגות הפרג שלו (אלו רק ימים ספורים מסיומו של חג הפורים), בעוד נשות המשפחה מתרוצצות בין סיר השמן העמוק של הקטאייף לבין הלקוחות המצטופפים בתור שבחזית החנות. זה זמן איפטאר, וב״קונדיטוריית הדובדבן״ נמכרים כמיטב המסורת דברי מתיקה ומאפים כמו כדורי עוואמה מצופים בסירופ דבש ומי ורדים; וזארד – עוגיות חג מעוטרות ממולאות תמרים הידועות גם כ-קעק עג'ויה או בפשטות – מעמול – המתובלות בעדינות באניס ובהל.
בכניסה לכפר פוגש אותנו סאלם חאלדי, כשעל צווארו תג הנושא את שם תפקידו: מורה של״ח וידיעת הארץ בישראל. ״סבי, ואבי-סבי היו גששים ורועי צאן, שחיו אורח חיים בדואי ונדדו בגבעות שמסביב, באזור מנתקת אל-גאבה (המכונה היום גבעות אלונים-שפרעם)״, מספר המורה המזוקן ומלא הכריזמה, שנהנה לכנות עצמו בפני הבריות – ספק אם בהומור או אם ברצינות תהומית – סאלם הגלילי. ״בדואי זו לא דת – זה הכינוי לאורח חיים נוודי, ובייחוד כזה הקשור למדבר, העומד בניגוד לאורח החיים הערבי הפלאחי, כלומר – החקלאי״.
ילדותו של חאלדי עוד זכורה לו כתקופת ביניים בה התאפשרו חיים מסורתיים לצד המודרניזציה (״אבא שלי כבר היה חצי פלאח, בדואי למחצה, ואני? יצאתי אשכנזי״, הוא צוחק). אביו חילק את חייו בין עבודות בניין וקבלנות – שאפשרו לו לבנות בית אבן ולגדל 12 ילדים – לבין גידול חלקות בעל שסיפקו יבולים קטנים של זיתים, חיטה, שעורה, מלוכייה ושומשום, בעיקר לשימוש עצמי של המשפחה. ״אני זוכר שהיינו חולבים את העיזים, מחממים את החלב, ומוסיפים לתה. את השומשום – המיועד לתערובת הזעתר – זרענו בתחילת אפריל, וחיכינו לרביצה. אז, היינו פורסים יריעות ניילון והופכים אותו. כשהוא התייבש, נהגנו להכות קלות את הלקטי השומשום, שיפתחו״.
את סיורו ״לילות רמדאן בדואי בגליל״, שהוצע כחלק מהמיזם ״צועדות על קיבתן עם אסיף״, החל חאלדי לקיים בתקופת הקורונה, מתוך תחושת שליחות ותשוקה לחשוף את התרבות האיסלאמית בכלל, וזו הבדואית בפרט, בפני קהלים שונים בחברה בישראל (״אני רוצה שאנשים ילמדו שבדואים זה לא רק גמל ואוהל״). ההחלטה להפוך למורה דרך התקבלה לאחר מות אביו בתאונת טרקטור מצערת, ואת ייחודיות המוצר שהוא מציע מצא בזהות המורכבת שלו. הסיור מספק מאז בכל שנה הצצה לתרבות הרמדאן של החברה הבדואית בגליל, דרך מתן גישה אל המקומות, האנשים והמאכלים המאפיינים את האזור ואת התרבות שצמחה והתפתחה בו. אך יותר מכך, חושף הסיור – בין אם במתכוון ובין או לאו – את שבר הזהות של חברה מסורתית בישראל שעברה טרנספורמציה מזורזת בחסות המדינה.
יישובי קבע שלא הוכרו על ידי המדינה הצעירה
מוצאם של רוב הבדואים שהתיישבו בגליל הוא מעבר הירדן, עיראק וסוריה. ניתן לסמן את חלק הארי של ההתיישבות באזור עם עלייתו של דאהר אל עומאר לשלטון, במאה ה-16, אך נדידתם לאזור נמשכה מאות שנים. נדודיהם של הבדואים הייתה תלויה לרוב בגורמים כמו חיפוש שטחי מרעה, מים, מזון, מלחמות, מנוסה מנקמות דם וסכסוכי קרקעות. הם התיישבו בשטחים לא מיושבים בצפון כמו החולה, בית שאן ועמק יזרעאל, עד לשנות ה-30 של המאה ה-20, אז התיישבו במקומות קבועים, שלא יוכרו על ידי המדינה הצעירה שתקום בראשית ימיה. כיום חיים בגליל כ-100 אלף בדואים ועוד כ-300 אלף באזור הנגב, כשבניגוד לבדואים שהתיישבו בדרום – רוב הבדואים הגליליים יושבו על-ידי המדינה בכפרים מוכרים בעשורים האחרונים.
״בחברה הבדואית המסורתית בתקופתם של סבי ואבי-סבי, התרבות והפרנסה התבססו על עבודת גששות ורעיית צאן. אולם היום, כשבבסמת טבעון חיים כעשרת אלפים תושבים בבתי קבע, במשקי בית המתקיימים בתוך המערכת הכלכלית המודרנית של ישראל, הדברים השתנו״. עם השנים, התמורה בעד מלאכת רעיית הצאן לא התכתבה עם רמת החיים בישובי הקבע, וכך הוחלפה בעבודות במפעלי הקיבוצים והישובים, בבניין ובמקצועות עם כדאיות כלכלית גבוהה יותר. ״מתוך מאות רופאים, רוקחים, ועורכי דין, ניתן למצוא היום באזור אולי רועה צאן אחד שעושה זאת למחייתו״. חאלדי מציין בדבריו גם את סיפורה החשוב של העז השחורה, שהייתה חלק מתרבות רעיית הצאן באזור, עד שבשנת 1950 אישרה כנסת ישראל את החוק להגנת הצומח מנזקי עיזים, שהתבסס על התפיסה כי העז השחורה פוגעת ביערות המתפתחים ובצמחייה הטבעית. התוצאה הייתה צמצום מסיבי של מספר העזים השחורות באזור. כבודן האבוד של העזים השחורות הושב להן בעקבות האסון ביערות הכרמל, שחשף – באיחור מה – כי לעז השחורה חלק חשוב במיגור הצמחייה שהייתה אחראית להתפשטות השריפות.
האימאם של המסגד, מוחמד זבידאת, מקבל את פנינו בשלוות נפש. במציאות הישראלית נאלץ המנהיג הרוחני לעבוד גם בבנייה ובעבודות עפר כדי לפרנס את משפחתו. את מתיקות התמרים אותם יחלק לנו האימאם לאחר שיחה קצרה והסבר על סמלי המסגד, נוכל לטעום רק עם שקיעתה הסופית של השמש בצאתנו מהמסגד. אז, בתום הקריאה המסיימת את הצום, ולאחר שננעל את הנעליים שהשארנו מחוץ לדלת הרחבה, נתמקד במילותיו של חאלדי, שיסקור בפנינו את חמשת עמודי התווך של האסלאם: ה"שהאדה" (شهادة – עדוּת) – האמונה הבסיסית באל אחד; ה"צלאה" (صلاة – תפילה) – המצווה להתפלל חמש פעמים ביום; ה"זכאה" (زكاة – צדקה) – מיסוי של 2.5 % בשנה הנהוג כיום בקרב מוסלמים ברחבי העולם; הצום (صوم) והחג' (حجّ – העלייה לרגל) לעיר מכה.
בביתו, השוכן מעבר לשלט ישן שבעבר הצביע על הכפר ח'ואלד, מארח סאלם חאלדי בימים כתיקונם אירועים פרטיים וארוחות בהזמנה מראש. השלט המתקלף יצא זה מכבר מכלל שימוש. בשנת 1997 נעקרו יושבי הכפר הבלתי מוכר – בני שבט חאלדי – ויושבו בבסמת טבעון ביחד עם שבטים בדואים נוספים מהאזור. את בית המשפחה – עיזבת אבו-עאטף – הצליח אביו של סאלם, חאלד חאלדי אבו עאטף, לקבוע כבית בודד לאחר דיונים ממושכים בבתי-המשפט. הבית הפסטורלי שמשקיף אל טחנת הנזירים שפעלה באזור עד לראשית המאה ה-20, מושך אליו שביליסטים שמבקשים מקום להקים בו אוהל; קבוצות ובודדים לאירוח חקלאי, וניתן לקיים בו גם אירועים קטנים של עד כ-150 איש (״לפני שנה ערכו אצלנו את ליל הסדר בצד אחד של המתחם, ובצדו השני – התקיימה ארוחת איפטאר״).
עדות לתהליכי המודרניזציה
אל הבית אנו מגיעים עם רדת החשכה. בכביש הלא סלול שמוביל אליו, בין שדות החיטה, המטעים וכרמי הזיתים המשתרעים על גדות נחל ציפורי, אנו נאלצים להאט בשל מכוניות שחונות בשורה ארוכה. מתחת לשביל – מאהל מואר והמיית קולות שמחה ומוזיקה עולים ממנו. ״בימים עברו שימשה העיזבה את הרועים הבדואים כמאהל ארעי בעת עבודת רעייה או חקלאות. בתקופה של מסיק הזיתים למשל, הם היו מתיישבים ואפילו לנים בעיזבה כדי לבצע את המלאכה. בתומה, היו שבים לחיק משפחתם״. את העיזבה לידה עברנו מכירים לנו חאלדי – ושותפו לסיור הנוכחי, מורה הדרך איציק ליטני, שמתעקש גם הוא בסיוריו לערוך היכרות מעמיקה בין חברות שונות בישראל – ככזאת שנועדה לחגיגות האיפטאר, אבל את העיזבה של משפחתו מתאר חאלדי כעדות נוספת לתהליכי המודרניזציה. ״היום העיזבות עשויות כמעט כולן אבני בטון, ומתייחסים אליהן כמו אל צימר״.
בקומת הבית העליונה, על גבי שני שולחנות מחוברים, המתינו לנו – משובצות בסדר מופתי – צלחות קטנות עם כל טוב של מאכלי האיפטאר, מעשה ידיה של רנא חאלדי, אשתו של המדריך המסור: צלוחיות זיתים וירקות כבושים ומוחמצים; סלט מירקות חתוכים; מרק עדשים בתיבול עדין של פלפל שחור; מרק מלוכייה (ملوخية) קצוצה עד דק; סלטי כרוב וגזר רב-תרבותיים עם שמיר והריסה; מקלובה (مقلوبة) עם ירקות ועוף בתערובת שבעת התבלינים (سبع بهارات); פריקה (فريكة) עם אטריות קלויות ושקדים שחומים, וגם קערות עמוקות עם גולש (چولش) שהתגנבו להו לשולחן. הטבחית החיננית והמנוסה – גננת במקצועה – הסכימה לעזור לבן זוגה בסיורי הרמדאן (״הסיורים לא יכולים היו להתקיים לולא התמיכה של רנא״).
לקראת סיום הערב, עם המעבר בין שולחן האוכל לספת הסלון של עיזבת האבן של משפחת חאלדי, סממני העייפות והשובע ניכרים על פניהם של האורחים המותשים – שמשוועים בשלב הזה לכוס הקפה והתה שיוגשו לצד קטאייף, שהתמלא במאמץ משותף בג׳יבנה ובאגוזי מלך. על רקע תמונותיהם של אביו וסביו – ותוך שאנו בולעים עוד כמה סיפורים שנראה שאין ביכולתו לעצור מלספר – ממשיך סאלם חאלדי להציע תקווה להידוק של קצוות פרומים בחברה בישראל. באמצעות הרבה קסם אישי, חכמה וכמובן – אוכל טוב – מצליח חאלדי לחבר את האורחים המגיעים אליו הביתה לזהות הבדואית שלו – בה הוא כל-כך גאה.
סאלם חאלדי: 052-325-5918
האתר של סאלם חאלדי ושל איציק ליטני
הרשמה לסיור של איציק בעכו במסגרת צועדות על קיבתן
