שנים הייתה דניאלה לרר מפיקה בטלוויזיה ומפיקת אירועים, עד שב-1995 פתחה את "בארוד" שלה בחצר הבית שבנה שלמה פיינגולד, בסוף המאה התשע-עשרה בירושלים. ב"חצר פיינגולד" המקורית יצאו לאור עיתונים ונרקחו בה מעשי נדל"ן. שנים עמד בחצר מפעל הממתקים של "חביליו". כיום מצטופפים בחצר הזאת מגוון בתי אוכל, והחלבה שיוצרה ב"חביליו" הייתה לחלק מהתפריט שהוגש ב"בארוד" כשפתח שעריו. המקום חייב את שמו "בארוד" לצעקה שכל ירושלמי מכיר, זו שבאה להזהיר עוברים ושבים רגע לפני פיצוץ מבוקר של סלעים.
פיני לוי, הוא "פיני בחצר", היה האיש ששידך בין דניאלה לתהל ארז. תהל הייתה לשותפה של דניאלה בחמש השנים הראשונות של "בארוד" (ובהמשך פתחה את מסעדה "תהל" בתל אביב). הבנות ידעו מוזיקה וחברים, הביאו צילומים וציורים כדי ליצור סיפורים על הקירות, ורק את חוכמת התמחור למדו רק כעבור זמן. פלטות גבינות ונקניקים במחירי הפסד פינו מקום לאוכל שדניאלה הכירה היטב מהבית: פסטליקוס, סופריטו, קציצות פרסה וקציצות בתרד – נשמת אפו של המטבח הספניוליטי, שעד אז לא זכה לחיי לילה.

אוסובוקו לבן בסיידר והדרים. צילום: נועם פריסמן

"ספניולית היא עדיין השפה השולטת בתפריט, האוצר בתוכו זיכרונות של אנשים שהיו ואינם – כדורי בשר בשזיפים ויין ללוינה, ספריבס לאדון דקלבאום. וכמובן יש בו פַּסְטֶלִיקוֹס לשמחה סופר, אימא של דניאלה, שעלתה לשמיים של ירושלים, רואה מלמעלה את אורי, אחד משני התאומים של דניאלה, שבורך ביד מאופקת ומדייקת, ועכשיו הוא הטבח ב"בארוד"; רואה את דניאלה שלה, בשולחן שבפינה, יושבת וצובטת את בצק הפסטליקוס בדיוק כמו שלמדה ממנה", אומרת אלפרט. "זה מקום שעובדים בו בני כל הדתות של העיר היפה והמורכבת הזאת, שהשפעות מהחלק המזרחי שלה נוגעות באוכל, המיטיב לשלב עבר בהווה, להישאר קשוב לעונות השנה, מקום שמפליא להביא לשולחן ביצוע ייחודי למטבח שהוא חלק מנשמת אפו של היישוב היהודי שהתבסס בעיר מהמאה השמונה-עשרה, לצד תרבות מזיגה ומשקה המלווה אותו עד אמצע הלילה".